נאומו של ג'ון קרי בשבוע שעבר היה עתיר טעויות והטעיות, הסותרות את המציאות המזרח־תיכונית אך משקפות את 31 שנות מעורבותו - כסנאטור וכמזכיר מדינה - במדיניות חוץ.
קרי טס לדמשק יותר מחבריו לסנאט וכינה את חאפז אל־אסד ובנו בשאר מנהיגים חיוביים ואמינים החותרים לשלום. במארס 2011 טען: "סוריה משתנה ככל שהיא משפרת את קשריה עם ארה"ב והמערב". ואכן סוריה השתנתה, אך בניגוד להערכת קרי השינוי הביא לכ־400 אלף הרוגים וכ־10 מיליון פליטים.
בספרו מ־1997, "המלחמה החדשה", הפגין קרי התמכרות להרהורי לב: "ארגוני טרור יכולים לשאוב עידוד מערפאת, שהפך מפורע חוק למדינאי". בדצמבר 2012 הכריז שהרחוב הערבי נמצא בתקופת מעבר לדמוקרטיה, התייחס לצונאמי הערבי כ"אביב ערבי" וכמהפכות פייסבוק והצעירים, וקרא להפלת משטר קדאפי, שהפך את לוב לבמת טרור איסלאמי מרכזית בעולם.
בנאומו בדצמבר 2016 טען קרי שכישלון המו"מ לשלום אינו נובע מהפער בעמדות הצדדים, אלא מהיעדר אמון הדדי. הוא התעלם מאי־עמידת הרשות הפלשתינית במבחני דו־קיום בשלום ב־1993 (הסכם אוסלו), ב־2000 (הצעות אהוד ברק) וב־2005 (עקירת יישובי עזה), כשהגיבה לוויתורים חסרי תקדים בחינוך לשנאה ולטרור חסרי תקדים. קרי אף מתעלם מהרקורד הפלשתיני: גלי הטרור בשנות ה־20, שיתוף הפעולה עם הנאצים, בריה"מ, חומייני, סדאם חוסיין וארגוני טרור בעולם.
בניגוד לתפישת העולם של קרי, העניין הפלשתיני אינו שורש הסכסוך, בבת העין הערבית או מוקד זעזועי המזרח התיכון, ומכאן הפער בין "השטיח האדום" המקדם את פני מחמוד עבאס בבירות המערב לבין "הסחבה המרוטה" בבירות ערב. קרי טען שפתרון שתי המדינות הוא הנתיב היחיד לשלום בר־קיימא התואם את אינטרס ארה"ב. אבל הרקורד הפלשתיני מלמד שמדינה פלשתינית תוסיף שמן למדורת המזרח התיכון, תאיים על מדינות ערב פרו־אמריקניות, תשתף פעולה עם האייתוללות, תעניק זכויות נמל לצי הרוסי ואולי אף לסיני ולאיראני ותוסיף קול אנטי־אמריקני באו"ם.
קרי משתמש בנתונים דמוגרפיים מנופחים של הרשות הפלשתינית כדי להפחיד את ישראל, כאילו רק ויתור על גיאוגרפיה (רכסי יו"ש השולטים על ירושלים והשפלה) ישמור על הדמוגרפיה (רוב יהודי). הוא מתעלם מרוב יהודי של 66 אחוזים בשטח המשולב של יו"ש והקו הירוק, הנהנה מרוח גבית חסרת תקדים של פריון ומאזן הגירה, בעוד הדמוגרפיה המוסלמית מפגינה התמערבות או מודרניזציה חסרת תקדים.
קרי טוען שהחלטת מועצת הביטחון 242 קוראת לנסיגת ישראל לתחומי הקו הירוק, אך ההחלטה נמנעה מלהתייחס "לכל השטחים", כדי לאפשר מו"מ ולהימנע מכפיית פתרון. הוא מתעלם מכך שישראל נלחמה ב־1948 וב־1967 מלחמות מגן, ומילאה את התחייבותה לגבי 242 כאשר נסוגה מ־90 אחוזים מ"השטחים" (פינוי חצי האי סיני). קרי מנסה לפתות את ישראל להשליך את יהבה על הסכמים וערבויות ביטחון המאופיינים בהיעדר מימוש אוטומטי, ערפול ודרכי מילוט. לדוגמה, הסכם נאט"ו מחייב את ארה"ב "לשקול" סיוע צבאי "לפי הצורך". ב־1954 חתם אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שהנשיא קרטר ביטל חד־צדדית ב־1980.
יחסי ישראל־ארה"ב וביטחונן הלאומי חייבים להיות מבוססים על המציאות ולא על הרהורי לב נוסח קרי, הממחזרים את שגיאות העבר ולא נמנעים מהן.
