לפני כשנה וחצי אני וחברי גילינו תוכנה שמאפשרת לבדוק מהו השיר שהתנגן הכי הרבה ברדיו בבריטניה ביום שבו נולדת. התוצאה היתה "Let's Dance" של דיוויד בואי ביום הולדתי, ו־"Father Figure" של ג'ורג' מייקל ביום הולדתו. בינואר השנה עידכנתי אותו על מותו של בואי, ותהינו בהומור מה זה אומר על המשך החיים שלי.
אתמול הוא העיר אותי בהודעת טקסט: "קום, ג'ורג' מייקל מת". הייתי בטוח שזו עוד בדיחה לא מוצלחת על איך השיר שלו חי ובועט, בזמן ששלי מת לפני כמעט שנה. התבדיתי.
מייקל, שהשקיע רבות בהסתרת נטייתו המינית, חש רוב חייו נטע זר. אבל דווקא הוא הפך לקול חוצה דורות, קהלים ואוקיינוסים. הוא היה השיר הראשון שלי במסיבת כיתה, הדיסק הקבוע בדיסקמן, הפוסטר הראשון בחדר והסלואו בחתונות רבות. "Careless Whisper" ביזבז לי חצי מהילדות בניסיון לבטא אותו כמו שצריך, והחצי השני עבר בצפייה בקליפ של "Freedom! '90". שיריו היו לרוב קלילים וכיפיים, אך גם היוו נחמה למיליונים שחשו קצת אחרים. הוא נתן קול לקהילה שלמה, כשאיש לא חשב שיהיה לה קול.
יותר מכל ההספדים, תפסה אותי תגובת מנהלו של מייקל: "הוא מת בשלווה בביתו". כעיתונאי שלא פעם מטיל ספק בהודעות כאלה, הפעם האמנתי. דווקא הוא, שחי חיים מלאי קונפליקטים, הלך לעולמו בשלווה, במיטתו, בשיאו של חג המולד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו