"יש סיכוי שדונלד טראמפ יירשם בהיסטוריה כנשיא משמעותי מאוד", כך אמר הנרי קיסינג'ר בראיון ל־CBS בשבוע שעבר. אין לחשוד במזכיר המדינה האמריקני לשעבר שהוא מחפש ג'וב בממשל טראמפ, אך להערכותיו של מי שנחשב לאחד הדיפלומטים החשובים ביותר בתקופה החדשה יש משקל רב.
קיסינג'ר מנמק את דבריו בכך שדווקא אופיו הבלתי שגרתי של הנשיא הנבחר וההלם שבחירתו גרמה בבירות העולם השונות, יצרו הזדמנויות חסרות תקדים למלא מחדש את "החלל הריק שהותיר אחריו הנשיא אובאמה, שבתקופתו ארה"ב למעשה נסוגה מהזירה הבינלאומית". אכן, קיים היום קונצנזוס כמעט מלא שאובאמה היה נשיא שכשל בתחום מדיניות החוץ.
מבחינת ישראל, אובאמה היה כנראה הנשיא הבלתי אוהד ביותר מאז ומעולם, כולל תקופת הנשיא קרטר. אחרי ההצבעה האומללה ותוצאתה הלא בלתי צפויה במועצת הביטחון היו מי שטענו שישראל היתה צריכה להקדיש מאמצים נוספים כדי להגיע להבנות עם הממשל, אך למרות העובדה שתמיד אפשר לעשות יותר, ספק אם לאור גישתו של הממשל כלפי ישראל ורצונו לתקוע מקלות בגלגלי ממשל טראמפ, מאמצים אלה יכלו לשאת פרי.
על עומק הניכור של ממשל אובאמה כלפי ממשלת ישראל אפשר לעמוד, בין השאר, מכך שסלל את הדרך להצעה הפלשתינית הקיצונית, אף שזו נגדה את עמדת כל הממשלים בעבר - דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - לגבי התהליך המדיני, ואף סתרה את העמדה האמריקנית הרשמית מאז ממשל בוש (האב), הגורסת שההתנחלויות אמנם "מכשול לשלום" אך לא בלתי חוקיות.
אובאמה נכנס לתפקידו כשבאמתחתו משנה סדורה (לפחות בעיני עצמו) כיצד ירצה להשאיר את העולם ואת מקומה של ארה"ב בו כשיפרוש - עולם של הסדרים באמצעות האו"ם וארגונים בינלאומיים וויתור על תפקידה של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי - להוציא "שליחות" היסטורית אחת: להביא לשחר חדש ביחסיה עם העולם המוסלמי והערבי, גם אם קידום "השליחות" הזאת יגבה מחיר מבעלות בריתה המסורתיות של אמריקה, ובראש ובראשונה מישראל. השקפת העולם הבסיסית הזאת עוברת כחוט השני בכל שיקוליו ומעשיו של אובאמה, מ"נאום קהיר" ועד למכה מתחת לחגורה במועצת הביטחון. "הכימיה הלקויה" בין הנשיא לראש ממשלת ישראל אינה, אפוא, הסיבה, אלא התוצאה.
ניצחונו של טראמפ פותח הזדמנות חדשה לתיאום עמדות ענייני וידידותי בין ישראל לאמריקה, ובלשכת רה"מ אכן סבורים שקיים סיכוי טוב לקידום צעדים משותפים בנושאים מדיניים וביטחוניים שונים. כמעט כל ממשל, אפילו עמדה בראשו הילארי קלינטון, היה טוב מזה של הנשיא אובאמה, אך מטראמפ אפשר לצפות ליותר. בישראל התרשמו, מי לטובה ומי לרעה, מדברים שונים שאמר השגריר האמריקני המיועד דיוויד פרידמן, אך כפי שהדגיש ריינס פריבוס, ראש צוות הבית הלבן המיועד של טראמפ, שגריר מבצע מדיניות ואינו קובע אותה, ולעת עתה לא נקבעה שום מדיניות, גם לא בנושא ישראל והפלשתינים.
פגישה קרובה בין טראמפ לנתניהו תסייע, אפוא, להבהרת השאלות המדיניות השונות, לרבות אלה המתייחסות למפעל ההתיישבות ביו"ש, לפתרון "שתי המדינות", להעברת השגרירות האמריקנית וכיו"ב. אחד הצעדים החיוביים הראשונים מבחינת ישראל יכול להיות אישור מחדש של ההסכמות בין הנשיא ג'ורג' וו. בוש לאריק שרון בעניין גושי ההתיישבות הגדולים וההסכמה שבשתיקה לגבי הבנייה בירושלים רבתי - הסכמות שממשל אובאמה הפר ברגל גסה. חשוב גם שייקבעו כללים שימנעו אי־הבנות בסוגיות אלה.
מעל לשאלות הספציפיות האלה מרחפת עדיין אי־הוודאות בקשר למדיניות המתוכננת של טראמפ בנושא איראן והאפשרות ל"עיסקה כוללת" בין אמריקה לרוסיה לגבי כל, או רוב, הנושאים שבמחלוקת. ואולי גם לכך התכוון קיסינג'ר כשדיבר על "ההזדמנויות חסרות התקדים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו