אחרי שהנשיא רייגן הודיע על מינוי ג'ורג' שולץ, מנכ"ל חברת "בכטל", ענקית ההנדסה והבנייה, לתפקיד שר החוץ האמריקני, התעוררו מייד שאלות של ניגוד עניינים בגלל קשרי החברה עם מדינות רבות, ובשל העובדה ששולץ עצמו קידם חוזים שמנים במיוחד עם ערב הסעודית. גם לישראל היו חששות פן קשריו ההדוקים של שולץ עם לקוחותיו הערבים ישפיעו על דרכו, אך חששות אלה התבדו במהרה, ויצחק שמיר ראה בו את אחד משרי החוץ האמריקנים הידידותיים ביותר לישראל.
נושא "ניגוד העניינים" עלה שוב עם החלטתו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ למנות את רקס טילרסון, מנכ"ל חברת הנפט "מוביל אקסון" הענקית, לשר החוץ. הטענות שמועלות נגד המינוי הן ברובן מגמתיות ויותר תוצאה של מאמצי התקשורת האמריקנית, שעדיין "יושבת שבעה" על הפסדה של קלינטון בבחירות, לשלהב את הביקורת נגד כל מעשיו ומינוייו של טראמפ. טענות אלו הן גם תוצאה של תסכול אצל חלקים מהמפלגה הרפובליקנית מעצם העובדה שטראמפ, שאיננו בדיוק בשר מבשרה, ייצג אותם בבית הלבן בארבע השנים הקרובות, ולפיכך נעשה ניסיון להערים קשיים על מינוייו.
בין היתר, מעלים הטוענים את קשריו החמים של טילרסון עם הנשיא פוטין. אולם קשרים הדוקים של איש עסקים, שמבקש לקדם את האינטרסים העסקיים של החברה שהוא עומד בראשה, עם מדינה כזאת או אחרת אינם מעידים על זיקה מדינית או אסטרטגית לאותה מדינה. כדי לנטרל את ההתנגדות הזאת התגייסו הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש ואישים בכירים בממשלו, כקונדוליסה רייס ורוברט גייטס, ובירכו על המינוי של טילרסון. מן הסתם, היחסים הבעייתיים בין ארה"ב לרוסיה אכן יהיו במוקד הדיון על הקו המדיני של ממשל טראמפ - אך הגורם שיקבע את התוצאה יהיה הנשיא, ולא מישהו משריו.
טילרסון, אגב, ידוע כאדם מתון בדעותיו, פרגמטי, זהיר ושמרני, וייתכן שטראמפ רצה בו גם כמשקל נגד לעוזריו הניציים יותר. הטענה שהוא חסר ניסיון דיפלומטי מגוחכת, כי מדובר באדם שניהל משאים ומתנים עם מאות מדינות והגיע, למשל, להסכם על אספקת נפט גולמי מהכורדים, חרף התנגדות ממשלת עיראק הבלתי אמינה. אפילו בצד השמאלי של המפה הפוליטית היה מי שתיאר את טילרסון כ"מי שיודע לשדר לעולם את עוצמתה ומיומנותה של אמריקה".
ישראל, בצדק, מעודדת מהיחס החם שטראמפ מפגין כלפיה - יחס שבא לביטוי גם במינויו של דוד פרידמן כשגרירו בישראל. כמו מדינות ערב גם היא תעקוב בעניין רב אחר התגבשות מדיניות החוץ של ממשל טראמפ בכלל ובפרט אחר זו של המזרח התיכון. מבחינה זאת יש לציין שמינוייו המדיניים והביטחוניים הקודמים של טראמפ לא הותירו ספק שאיראן היא אויבתה של אמריקה והגורם העיקרי לטרור בעולם ובמזרח התיכון - ושבין שימליצו לבטל את הסכם הגרעין עימה או לא, ההסכם, כפי שטענה ישראל כל הזמן, היה רע מעיקרו.
מכל מקום, מדיניות ארה"ב כלפי איראן ונושאים כגון "תהליך השלום" ונוסחת "שתי המדינות" עומדים כנראה לעבור שינוי בתקופת כהונתו של טילרסון כשר החוץ, אך מידת השינוי ואופיו יתבררו רק בהמשך הדרך - ובסופו של דבר, יהיו תלויים בנשיא טראמפ עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו