העלאת אחוז החסימה היתה טעות, כי על "הרשימה המשותפת" השתלטו הקיצונים, ולא המתונים • אבל מחקרים מוכיחים כי המציאות בשטח שונה, וההזדמנות לקרב את ערביי ישראל לרוב היהודי - גדולה מתמיד
גם אני התמלאתי חֵמה על ח"כ באסל גטאס, שניסה להבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים (שם מכובס לרוצחים פלשתינים). אבל חשתי בסתירה כאשר יצאתי מקופת חולים ונזכרתי שהאחות שלקחה את בדיקות הדם היתה ערבייה־ישראלית, ולאף אחד לא נראה מוזר לגשת אליה לבצע את הבדיקה ולבסוף אף להודות לה. גם כשהגיע לביתי טכנאי הטלוויזיה הערבי, או כשישבתי בקפה בקניון ולידי משפחה של ערבים־ישראלים - לא הרגשתי שיש בכך איזו בעיה.
ברמדאן אשתקד הזמנתי לארוחת ערב דיפלומט ערבי. הייתי גאה בכך שבמסעדה בלב תל אביב יושבת חבורה גדולה של ערבים־ישראלים המדברים ערבית (עם לא מעט מילים בעברית) ועורכת את ארוחת האיפטר של סוף הצום היומי. הפניתי את תשומת ליבו של אותו דיפלומט, ואמרתי לו שזה המקום הכי בטוח לערבים במזרח התיכון. הוא הבין את הרמז.
ההווה מציע לנו הזדמנות לעשות צעד גדול נוסף בעידוד הערבים הפלשתינים אזרחי ישראל להמשיך ביתר שאת את האינטגרציה שלהם בחברה הישראלית. תודעתם הלאומית לא תיעלם, כנראה, ולא צריך לשאוף לכך. הם פלשתינים וכך יישארו. אבל יש סיכוי להפוך אותם להרבה יותר ישראלים בתחושתם וכחלק ממהותם.
ההערכה שיש הזדמנות להתקדם בתחום מבוססת על כך שכל המזרח התיכון משתנה לרעה - וישראל נראית הרבה יותר טוב על רקע זה. בנוסף, עובדה בולטת היא שבשנת ״טרור הסכינים״, ערביי ישראל לא לקחו חלק אלא רק בשני אירועים. זה אומר שנוצר הבדל מהותי בין הפלשתינים אזרחי ישראל לבין אחיהם ביו״ש, בוודאי באופן שבו הם תופסים את עצמם. אמנם היו ערבים שתרמו לשבוע השריפות בישראל, אבל באותה עת ממש היו ערבים שפתחו את דלתם לאלה שביתם נפגע באותן שריפות. רוצה לומר: אין ערביי ישראל עשויים מקשה אחת ואין כולם שווים בגישתם לישראל.
אלא שישראל, במו ידיה, דחפה את ערבייה לידי הקיצונים במערכת הפוליטית. הערבים מבינים זאת היטב, כך עולה מתוצאות מחקר שפירסם מכון גוטמן. לפי הסקר, 61 אחוזים מערביי ישראל שהשתתפו במשאל חושבים שמנהיגיהם דואגים לבעיות הפלשתינים שמחוץ לישראל ופחות מדי לבעיותיהם שלהם.
כדי "להיפטר" מחברי הכנסת הערבים יזם הימין הישראלי את העלאת אחוז החסימה. אלא שהמפלגות הערביות התאחדו לרשימה אחת, הכניסו לכנסת את כל הח"כים שהיו נכנסים גם ברשימות נפרדות, והפכו לרשימה חשובה מבחינת גודלה. בכך אין רע, אלא שכדרכן של מפלגות המאגדות כמה תנועות, הקיצונים יותר הם שקובעים את הקו שבו הולכת המפלגה. כמו כן, קטנו הסיכויים להקמת גוף פוליטי שיתמודד בבחירות בשמם של ערביי ישראל ויהיה מתון באופן משמעותי. מדוע? כי סיכוייו לעבור את אחוז החסימה יהיו אפסיים.
אין שום סיבה שזה יהיה המצב. לפי אותו מחקר שפורסם לאחרונה, עולה כי 55 אחוזים מערביי ישראל גאים בהיותם ישראלים, וכי 42 אחוזים מהם סבורים שישראלים יכולים לסמוך זה על זה בעת צרה. אם המחקר אינו טועה, הנתונים הללו הם בסיס טוב מאוד לשיפור היחסים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי במדינת ישראל.
ברגישות ובלי חנופה
כדי להביא לשינוי חיובי בנושא ערביי ישראל, על ממשלת ישראל להשקיע בשלושה מאמצים מקבילים:
א. לבצע את שהובטח בתחום הכלכלי. כלומר להשקיע הרבה (והרבה) יותר ממה שהושקע עד היום במגזר הערבי - בעיקר בתשתיות אך לא פחות מכך בחינוך. זה המפתח לכניסה לשוק העבודה ולשיפור תנאי החיים.
ב. להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב. חלקה הגדול של ההתיישבות כיום היא בשטחים שאינם בבעלותה וללא תשתיות כלל. יש לגשת במהרה לביצועה של התוכנית הגדולה לפתרון הבעיות החמורות שנובעות ממצב העניינים בנגב, ברוח הפרויקט שעיצב ח״כ בני בגין. כל שנת המתנה בנושא הופכת את ההסדר למסובך יותר.
ג. אכיפת החוק והסדר במרכזי האוכלוסייה הערבית. ההוכחה לכך שהדבר לא נעשה במידה הנכונה היא האחוז הגבוה מאוד של מעורבות ערבים בעבירות תנועה. זהו סממן ברור למצב החמור, שכדי לשנותו מעיקרו צריכה המשטרה לקבל תקציב מיוחד ולהציג תוכנית עם מדדים ברורים להוכחת אכיפת החוק על ידיה. המאמץ לאכיפת החוק בקרב האוכלוסייה הערבית אינו ״עונש״, ואין להציגו ככזה. מדובר באינטרס של המדינה אך לא פחות מכך של התושבים עצמם. הם הנפגעים העיקריים מכך שהמשטרה לא פעילה מספיק באזורי המגורים שלהם ושל ילדיהם.
אסור להתחנף לאוכלוסייה הערבית. אם יש בה עבריינים נוסח ח"כ גטאס, יש להענישם במלוא חומרת הדין (לאחר שתוכח אשמתו, כמובן). אבל בה במידה צריך להיזהר מאוד מלחוקק חוקים המכווונים לאוכלוסייה הערבית בלבד. בעת שהבריטים שלטו בארץ והערבים הפגינו או טבחו ביהודים, הם צעקו ״הממשלה איתנו״. כדאי שנפנים - היהודים הם כיום הממשלה, ולא צריך לנופף בכך חדשות לבקרים. זאת עובדה מוצקה וברורה מתמיד. כולנו חיים במדינה יהודית שלא קל לערבים לחיות בה ולהרגיש שהיא שלהם ב־100 אחוז, כי השפה, הדגל, ההמנון, חוק השבות ואחרים - כולם נושאים אופי יהודי בולט. טוב הדבר ונכון. אך דווקא משום כך, על הממשלה להיות רגישה ולהימנע מלחוקק חוקים שייתפסו ככאלה הפונים נגד המיעוט. ״חוק המואזין״, לדוגמה, מתעלם מרגישות זאת.
לו מדינה באירופה היתה מחוקקת חוק נגד שחיטה כשרה ושריה היו מסבירים שהם מרחמים על בעלי החיים ואין לכך שום קשר ליהודים - קשה היה לנו להשתכנע. כך, ועוד פחות טוב, נשמעים ההסברים על חוק המואזין לאוזן מוסלמית. אם יש בעיית רעש במקומות מסוימים (ויש ככל הנראה) צריך לאפשר לקהילות השונות השוכנות זו ליד זו לפעול להשקטת המואזין. אם זה לא יעבוד, שסמלי המשטרה המקומית יקבלו הוראה - וחזקה עליהם שיידעו לפתור את הבעיה. מדינה יהודית צריכה להימנע מלהתערב בנוהלי הטקסים הדתיים של המיעוטים הדתיים, חוץ מאשר במקרים יוצאי דופן. רעש המואזין אינו כזה בשום אופן.
ז'בוטינסקי כתב: ״שם ירווה לו בשפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני, כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני״. הוא כתב זאת על שתי גדות הירדן - אך אין ספק שמן הראוי להחיל את המילים הללו בצידו האחד של הנהר - בישראל הקטנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו