אפשר להתווכח על סוג הכדורסל שאותו בחר רמי הדר להנחיל לקבוצה מאז קיבל את התפקיד. גם על ניהול הרוטציה, בחירת התרגילים והיכולת שלו להעביר מסרים וליצור חיבורים אנושיים ומקצועיים. אבל כמו בהרבה סיטואציות אחרות של דינמיקה שלילית, האלמנט האנושי הוא המכריע כאן.
ובחמשת המשחקים האחרונים, מאנדולו אפס ועד לגלבוע גליל, גם אם נראתה אומללה לדקות רבות ברמה המקצועית, מכבי נראתה רע יותר ברמה האנושית, והדר נזנח לאנחות על ידי חבורה של אגואיסטים נטולי כבוד.
בכל משחק בשבועיים האחרונים נחשפה פריכות האופי של חלק מכריע מהשחקנים, והניסיונות של הדר להשליט סדר ומשמעת תוך כדי שמירה על פאסון של "אל תתעסקו איתי" לא החזיקו מעמד מול האנוכיות הזו ורק יצרו בלאגן ברוטציה. חוליה אחר חוליה, עמוד השדרה של מכבי נדבק במחלת ה"אני", עד שקרס.
במקום להביא תוצאות, הם ניפקו תירוצים. במקום להילחם, הם ויתרו. במקום לקבל חילופים בהבנה, יצרו דרמות על הספסל כאילו יש להם דקות משחק רשומות בטאבו. מאיק צירבס למשל, שיחק מול גלבוע כמי שרוצה להיחתך מהקבוצה. סילבן לנדסברג לא יקריב עבירה גם אם זה יביא שלום עולמי, ויקטור ראד צריך תגבור ולהצטרף לקבוצת הנערים של המועדון כדי להבין חוקי הגנה בסיסיים, ודרך העיניים החלולות של אנדרו גאודלוק אפשר לראות את הגולגולת שלו.
אילו כלים עוד נותרו להדר לפני שסטודנטים הזויים בבצלאל יתחילו לצייר את דיוקנו בסמוך לחבל תלייה? מה עוד הוא יכול לומר והאם מישהו בכלל מקשיב? במה הוא יכול לאיים? האם הקבוצה שלו מסוגלת ליהנות מהמשחק? האם הוא יכול להשתחרר מעט וליהנות מהמקום שבו הוא נמצא, שאולי לא יחזור אליו לעולם?
מכבי של הדר מגיעה מפורקת אל אולם פיוניר בבלגרד, למשחק שיש לו משמעות טבלאית הרבה יותר חשובה מההפסד לגלבוע. במצב הכאוס שנמצא סביבו, הרעש, ההאשמות, העלבונות, הפניית האצבעות, הלגלוג והציניות, רמי הדר צריך לקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו, להישאר נאמן לעצמו ולעשות את מה שהוא יודע. גם אם זה לא יספיק. אם ייפול, ייפול זקוף. כדאי שיזכור שהתקווה מתה אחרונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו