הדבר האחרון שצריך להתרגש ממנו הוא דמעות התנין של הבנקים. ניסיונם להזהיר את הציבור מהרפורמה, אפילו אם הוא כן והתחרות שתגבר אכן תשפיע עליהם לרעה, מזכיר נשכחות. בעיקר את זעקות השבר של נציגיהם לפני יותר מעשור, גם הם במסדרונות הכנסת ובתקשורת, כאשר רפורמת בכר אילצה אותם להיפרד מקופות הגמל ומקרנות הנאמנות.
הרפורמה ההיא, שעברה בימיו של נתניהו כשר אוצר וד"ר יוסי בכר (כיום יו"ר בנק דיסקונט) כמנכ"ל משרדו, בראה את שוק ההון. גם אם לא היתה מושלמת, היא שינתה באופן היסטורי את הדרך שבה מתנהלים כספי הציבור. יש בה יתרונות וחסרונות, אבל הבנקים רק הרוויחו ממנה. הקונים שילמו עבור חלק מהנכסים מחירים שהתבררו בדיעבד כמנופחים, בעיקר קרנות הנאמנות. כמו כן, כמה שנים לאחר מכן הזעזועים של המשבר העולמי נחסכו לגמרי מהבנקים. רפורמת בכר לא הזיקה להם, על אף הבכי על מר גורלם.
ועכשיו יש כאן שוב, לכאורה, מהלך דומה שבו מיישמים שר האוצר כחלון וח"כ אלי כהן את המלצותיו של עו"ד דרור שטרום ואומרים לבנקים הגדולים למכור את החזקותיהם בחברות האשראי. הבנקים קיטרו ורטנו, וגם אם זו תגובה פבלובית או מצופה, עדיין קשה לדעת אם צדקו מבחינתם הפעם. הציבור ירוויח - וזה מה שחשוב. התחרות שתגבר בטיב האשראי, בייחוד אם תצליח להקטין את עמלות הסליקה הדרקוניות לעסקים קטנים, תעזור לרווחיהם של האחרונים ותאפשר להם להוריד מחירים לציבור כדי להתחרות טוב יותר.
כשבעי רפורמות ממשלתיות, גדולות ככל שיהיו, כבר למדנו שכמו סוכני הביטוח - את הכסף סופרים בחדר המדרגות. לכן, לאחר שנראה את יישום המסקנות, נדע אם הפרדת הבנקים מעוד פרה חולבת של עמלות ואשראים יקרים אכן תיטיב עם הציבור.
במובנים מסוימים יש ברפורמה דמיון למסקנות "ששינסקי ג'", אם מתייחסים להר הריביות המשולמות בכל שנה על ידי הציבור לסקטור הפיננסי כמעין "אוצר טבע", שהציבור יקבל ממנו בחזרה נתח גדול יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו