כאשר ה־BDS, תנועת החרם נגד ישראל, החלה את פעילותה בעולם, רק מעט קולות שפויים סיפקו לה הבחנה מדויקת: אנטישמיות. רבים מדי העדיפו להקל ראש ולטעון שמדובר ב"ביקורת לגיטימית". גם העובדה שמסע חרמות כזה לא מנוהל נגד שום מדינה אחרת, לא גרמה לציבורים גדולים במדינות המערב לפקוח עיניים. נדרשו שנים רבות של הפגנות אלימות, של עלילות דם נגד ישראלים ושל ניסיונות פגיעה במשלחות ישראליות, כדי שהאמת הפשוטה על מקדמי החרם תתחיל לחלחל.
את השורה הסופית בפסק הדין בעניין תנועת ה־BDS כתבה לאחרונה קנצלרית גרמניה. אנגלה מרקל שמה בצד את התקינות הפוליטית, שאופיינית כל כך לפוליטיקאים אירופאים, ולא הסתפקה בלקרוא לקידום החרם נגד המדינה היהודית "אנטישמיות גסה". היא קבעה שהתופעה הזאת לא שונה מהחרם האנטי־יהודי שהונהג על ידי הנאצים. זוהי מהפכה תודעתית של ממש, והיא מסמנת דרך למנהיגים אחרים בגרמניה ובארצות אחרות. המשוואה של מרקל ברורה: אנטי־ישראליות = אנטישמיות, ועל כל המוסדות האירופיים להכיר בה. לצורך כך יש להגדיר כללי משחק ברורים ברוח דבריה של הקנצלרית. מעכשיו אין עוד מחילה מוסרית לשונאי ישראל הרוצים לחסות תחת הגנת חופש הביטוי האירופית. מעכשיו לא נסבול יחס סלחני לשורפי הדגל עם מגן דוד ברחובות לונדון או פאריס. מעכשיו יש לדרוש מעשים וסנקציות נגד אלה שמלבים שנאה כלפי ישראלים, וזאת בין שהם מתגוררים בברלין ובין שברמאללה.
תנועת ה־BDS יונקת - רעיונית וחומרית - משני מקורות אנטישמיים: זו שבאה מהשמאל הקיצוני וזו שהובאה על ידי קיצוני האיסלאם. הברית האדומה־ירוקה נגד ישראל באה לידי ביטוי בכל מערב אירופה. בגרמניה אובחנה תופעה נוספת שמגלה את הפנים האמיתיות של שונאי ישראל: בכמה הפגנות של תומכי החרם, אל ההרכב המוכר של השמאל הקיצוני הצטרפו גם הניאו־נאצים, והתברר שרעיון השמדת ישראל מצליח לאחד מנוולים מכל הסוגים. כך נפלו המסיכות והוכח כי ההשתייכות לתנועת ה־BDS היא מדד מעולה: אם אידיאולוגיה מסוימת מובילה לתמיכה בחרם על ישראל, היו בטוחים שזאת אידיאולוגיה רצחנית.
אחרי הפסיקה המוסרית של מרקל, חובתנו לפעול להכנסתה לספרי החוקים במדינות המערב. שלילת ישראל בשל היותה מדינה יהודית צריכה להיות מוגדרת כמעשה פלילי. הכחשת השואה הוצאה אל מחוץ לחוק בגרמניה, והחוטא בכך צפוי לעונש. אין סיבה שממשיכי דרכם של הנאצים, שפועלים להחרים את ישראל כפי שאבותיהם הרוחניים החרימו את היהודים, יהיו פטורים מעונש. זכותו של העם היהודי לקיים את מדינתו במולדת ההיסטורית אינה נתונה למשא ומתן. מי שמעז לחלוק על כך הוא אנטישמי, ולא משנה כמה ינסה להסוות את טבעו - יועמד אל עמוד הקלון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו