ביממה האחרונה שמענו אנשים מגדפים את הפסל איתי זלאיט. הוא הציב, כידוע, פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה נתניהו. ואני דווקא לא גידפתי, אלא בירכתי את האמן על מעשהו. לו את כתובתו ידעתי, הייתי משגר לו זר פרחים ענק לשבת.
זלאיט הציב את הפסל במרכז החילוני החשוב ביותר אצלנו - כיכר רבין, וסביבו התגודדו עוברים ושבים. הרי פסלים דומים של אישים אחרים מוצבים עד היום בערים במדינות מזרח אירופה, זכר לפולחן האישיות בעולם הקומוניסטי. ואני כאמור רק מברך את זלאיט. אינטלקטואלים בעיקר מאשימים כי בשנים האחרונות אומרים מעבר לים, וגם אצלנו, שנגרע הרבה מן המשטר הדמוקרטי. עוד אומרים, נתניהו פוגע בחופש העיתונות, והשרה רגב, אולי בעקבותיו, גם היא מבקשת לפגוע ולשתק את עולם האמנות הישראלי.
בקיצור, חופש הביטוי נפגע קשות, טוענים המבקרים-האינטלקטואלים. ואני אומר להם, הרי איתי זלאיט עשה מעשה נבון, מחוכם ומתוחכם, בהציבו את אנדרטת-נתניהו בלב העיר. כי אם נתניהו באמת פוגע בחופש הביטוי, לפי הטענה, הרי היה צפוי שיישגר לכיכר רבין שוטרים וקלגסים שירסקו את הפסל. אולי גם השרה רגב הייתה נוקטת בצעדים כלשהם נגד איתי זלאיט. אך לא ולא! לא קלגסים, לא שוטרים ולא נעליים.
זאת ועוד, היוצר לא נשלח לצפון קוריאה למחנה לחינוך מחדש. כך היה קורה אילו זלאיט היה עושה את מעשהו שם, ולא כאן. אני מניח כי איתי זלאיט ביקש להביע את שאט נפשו מן הדרך שבה מתנהלת מדינתנו בניצוחו של נתניהו. אולי שאב השראה מפסלי לנין המוצבים עד היום בכמה מערי אירופה המזרחית. אולי רצה לומר לסקרנים: ראו עד להיכן הגענו! דיקטטורה, פולחן אישיות, בארצנו! אך לא ולא.
איתי זלאיט נקט בצעד הסברתי לטובת שמה של ישראל, אך בוודאי בלא שהתכוון לכך, בהציבו את היצירה המוזהבת. שום שוטר, אף קלגס, לא נצטווה להשמיד מיד את הפסל. רק עובר-ושב אחד רגז והסיר את האנדרטה מן הכן עליו הוצבה. לו הזדמנתי אני לכיכר רבין בשעות שבהן הפסל ניצב בגאון, כי אז הייתי מעטר את צווארו המוזהב בזר-פרחים ענק. איתי זלאיט עשה מעשה מתוחכם שאפילו גדולי מסביריה של ישראל, החותרים לטובתה – לא חלמו עליו. איתי זלאיט עשה כמעשה בילעם, בשעתו.
הכותב הוא יעקב אחימאיר, עורך ומגיש "רואים עולם", ערוץ 1
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו