מאורעות תרפ"ט (1929), שפרצו בעקבות התנגדות הערבים לשינוי הסדרי התפילה של יהודים ליד הכותל המערבי, היו אחד מפרצי האלימות הקשים הראשונים שידע היישוב העברי בישראל. 133 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו. עשרות נקודות יישוב הותקפו והועלו באש וכמה מהן חוסלו, ובראשן היישוב היהודי העתיק בחברון, שעשרות מתושביו נשחטו בידי שכניהם הערבים.
מאורעות אלו הותירו את שירו הבלתי נשכח של עמנואל הרוסי "שכב בני", שירו של אב צעיר ודואג לבנו הקטן לנוכח אירועי הדמים שמסביב. אי אפשר שלא להיזכר בשורות אלו של השיר: "בוערת הגורן בתל יוסף, וגם מבית אלפא עולה עשן. אך אתה לבכות אל תוסף, נומה שכב וישן. לילה, לילה, לילה אש תאכל חציר וקש. אסור, אסור להתייאש, מחר נתחיל מחדש".
הצתות היו, אפוא, ועודן, חלק מסיפורו של המאבק היהודי־ערבי על הארץ כמעט מאז ראשיתו. כך במאורעות תרפ"ט, כך בימי המרד הערבי הגדול של אמצע שנות ה־30, וכך גם באינתיפאדות האחרונות, ובמיוחד זכורה השריפה ביערות הכרמל בקיץ 1989 במהלכה של האינתיפאדה הראשונה.
המאבק הפלשתיני בישראל יודע עליות ומורדות, וגם חידושים שבחלקם מתבררים כהעתקה או כחיקוי של שיטות פעולה מן העבר. ואכן, בכל פעם שהמאבק הפלשתיני מגיע למבוי סתום ונראה כדועך, יש מי שמחפש וגם מוצא שיטות פעולה ישנות־חדשות. לעיתים מדובר במהלך מאורגן ומתוכנן מלמעלה של ארגון, ולעיתים מדובר בהתפרצות של אלימות מקומית ואף ספונטנית.
בגלי הטרור של לפני כעשור התבררה יכולתו של מפגע בודד נושא מטען נפץ לגרום לאסון. לאחר שהשב"כ וצה"ל מצאו תשובה ונתנו מענה לגלי פיגועים אלו, הגיע תורם של גלי דקירות או דריסות, שבהם אנו מתנסים כבר כשנה. ועתה, לאחר שנראה היה שגם גל זה מיצה את עצמו, הגיע תורו של גל הצתות. יש להניח כי בימים הקרובים, וככל שמזג האוויר יאפשר, יימצאו אותם יחידים, בחלקם נערים, שבהשפעת ההסתה ברשת ינסו לחקות ולפגע. הגשם שיגיע בקרוב ימחה את העקבות של השריפה ויביא גל זה לסיומו, עד השנה הבאה.
לגל זה יש לתת מענה בעיקר בהיבט המניעתי, שהרי לא יעלה על הדעת שכמה מפגעים אחדים, ואולי אף מפגע בודד, יוכלו להצית אש שתאלץ עשרות אלפי תושבים בחיפה לפנות את בתיהם. ניסיון העבר מלמד כי מענה שכזה יימצא במוקדם או במאוחר.
מה שצריך להדאיג מעבר למאמץ המיידי ללכוד את המציתים הוא הרוח הגבית שניתנת להם, בעיקר ברשתות החברתיות, הן בציבור הפלשתיני והן בעולם הערבי. מעודד לגלות התגייסות רשמית במצרים, בירדן ואף ברשות, לסייע לישראל להתמודד עם האש, אבל מדכא לגלות עד כמה השנאה לישראל עודנה רוחשת כגחלת לוחשת בעולם הערבי. אלו הגחלים שאותן יש לכבות כד למנוע את השריפה הבאה.
גם לפלשתינים סיבה לדאגה. הנסיגה כמעט מאה שנים אחורה אל הצתות, וקודם לכן אל דקירות, לרוב כמעשים של בודדים, יש בה כדי ללמד על חזרתם של הפלשתינים אל נקודת האפס של ראשית הסכסוך, כאילו לא עברו מאה שנים וכאילו לא הוקמה תנועה לאומית פלשתינית המקיימת כיום רשות בשטחי הגדה. כתנועה לאומית מצויה התנועה הלאומית הפלשתינית על סף של קריסה, בהיעדר הישגים ולנוכח מבוי סתום. מעשי בודדים הבאים בהיעדרה של דרך מעידים על כך יותר מכל.
אבל אפשר להתעודד מאותם קולות של גינוי מצד יחידים וגם מצידה של הנהגת הרשות הפלשתינית, שאף שלחה צוותי כיבוי לסייע בכיבוי האש, להבדיל מחמאס. יש בכך ללמד שגם בהיעדרו של אופק של פתרון מדיני, חלקים גדולים בשני העמים מבינים את הצורך לחיות בשלום זה לצד זה, ושמא אף זה עם זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו