המקום שבו אנו צודקים

התקינות הפוליטית גובה מחיר מצה"ל, מסערת הרב קרים ועד שילוב לוחמות מטעמים פוליטיים ולא מבצעיים • בסוף הציד של משהו־שמישהו־אמר תגיע תגובת נגד, וכדאי שנתכונן • יש אמת אחת, היא פשוט באמצע

האם אני מפתחת הפרעת זהות דיסוציאטיבית? ברוב הוויכוחים של העת האחרונה אני מסכימה עם כולם. מקשיבה לצד אחד ומסכימה, מקשיבה לצד שני ומסכימה. תמיד הייתי אישה דעתנית, ולאחרונה בא לי להיות אישה רגשנית. כדי להחזיק טור בעיתון אדם צריך שתהיה לו דעה, שלושה סימני קריאה וקו תחתון, אבל בתוך גיל ההתבגרות המאוחר שאני עוברת אני חושדת באנשים שיודעים יותר מדי טוב מה דעתם, ומתבוננת בחשש באישה שהייתי עד לא מזמן: צודקת כל כך. 

אני גם מפחדת מניצחון אחד הצדדים. אני תומכת למשל בגיוס בנות לצה"ל, אבל גם בטענה שזה חייב להיות מותאם לענף הלחימה ולא לפגוע בכשירות המבצעית. אדם מבוגר - קווים לדמותו: לא לעוף עד קצה צד אחד. תבונת המקף המחבר. לא שאין אמת אחת, יש אמת אחת; היא רק נמצאת באמצע.

"לדבוק בעת ובעונה אחת בשתי דעות המבטלות זו את זו, בה בשעה שידוע לך הניגוד שבהן ואתה מאמין בשתיהן", כתב ג'ורג' אורוול באירוניה ב"1984", ואני גונבת לו את המשפט ומשמיטה את הביקורת. העולם עגול ואין לו קצוות. גם המתנחלת נשלה ממני בן־ליל: ארץ ישראל כולה שלנו(!) אבל הצלחתי להפסיק לחשוב סקטוריאלית. לא לראות את העולם מהנקודה ההיא בקצה ההר, או למדוד כל אדם ביחס לקו המדינה העתידית שהוא משרטט. 

בשביתת נהגי המוניות לפני שבועיים ראיתי תייר אירופאי, שחשב שהפגנה במזרח התיכון היא ארמגדון וכבר פתח את הפייסבוק בנייד על שידור חי. כששמע שאלו נהגי מוניות ששובתים בעניין התעריפים, הוא כיבה את הנייד וגירד בראשו. האם אפשר שבארץ הפרועה הזאת נזנח לרבע שעה את שאלת הגבול המזרחי שלנו ונעסוק בתנועות הנוער? בשכר הגננות? בסימון מוצרים לא בריאים? בעידוד עלייה? טראמפ מלך אמריקה, נתניהו בכהונה ארוכה יותר מבן־גוריון, הרעיון המשיחי של הקמת מדינה פלשתינית ביזבז לנו שנים, ויש לנו ארץ, למה עוד אחת. מספיק הותשנו באתגר החתימה על נייר עם בני הדודים המשוגעים שלנו. אפשר להמשיך הלאה? 

"מד אמת" // איור: בת-אל בן חורין

שוויון ושאר אלילים 

באופן מצער, לא כולם מתבגרים איתי. סופת החול של הטהרנות מונעת עיניים פקוחות, וצה"ל הוא הראשון לשלם לשלטון התקינות: מהמשפט המבזה של הלוחם אלאור אזריה, דרך סגן הרמטכ"ל ה"מזהה תהליכים" בערב יום השואה, עד שילוב לוחמות מטעמים פוליטיים ולא מבצעיים (צה"ל צריך להילחם, רק אחר כך להיות מודל לשוויון ושאר האלילים); והשיא: דרישה מהרב הצבאי המיועד להבהרות "בעניין מחשבותיו".

מסתובבים פה אנשים שבטוחים שהרב אייל קרים פסק שמותר (או צריך) לאנוס נשים נוכריות בזמן מלחמה. קודם כל: אין אחות. הדיון התיאורטי בסוגיית "אשת יפת תואר" הוא בדיוק להפך. אישה נלקחת בשבי לאחר שהכפר שלה נפל בקרב, והתורה עושה הכל כדי שלא תמצא חן בעיני החייל היהודי והוא יחזיר אותה לבית אביה. בתקופה שבה נשים היו טרף למעשי התעללות כחלק מנורמות כיבוש ולחימה, התורה שמה אזיקים על הלוחם היהודי. אם אחרי כל ההגבלות הוא עדיין רוצה להתקרב אליה, הוא חייב לשאת אותה לאישה, לדאוג לכלכלתה ולהעניק לה יחס מכבד ובלתי אלים. מעבר לכך, חיילי צה"ל לא אונסים את נשות האויב, ולא יעשו זאת גם אם יקבלו פקודה מאליהו הנביא בעצמו. 

אחרי שהבהרנו את זה, צריך לשאול מדוע בג"ץ מחטט בכך. הרי כשהוגשה עתירה נגד מינויו של ניסו "חרא עליהם, שיישרפו" שחם למפקד מחוז ירושלים במשטרה, אותו שופט ג'ובראן סבר שאין למנוע משחם את הדרגות. ככל שהטהרנים יתעקשו על המקום שבו הם צודקים, כך כולנו נשב על אדמה קשה ורמוסה כחצר, כמו שכתב עמיחי. ותהיה תגובת נגד לטירוף הזה, לציד הבלתי סביר של משהו־שמישהו־אמר. תגובת נגד לעריצות הפי.סי. יכולה להיות מנהיג בסגנון טראמפ, שישפוך את כל התינוקות עם האמבטיה. 

השנאה מקלקלת

טהרנים מקצועיים, ברוך השם, יש גם אצלנו. טרחני־מגזר דור שלישי שקופצים לנוכח שימוש במילה "פלשתינים" (כי אין דבר כזה), או מוטרדים מכך שאני לא נושאת שם עברי. אבל הטהרנים מהאגף השמאלי לוקחים אותם בהליכה.

הנה סיפור לשבת. מיטל דויד־בנשק היא פעילה פמיניסטית שמעורבת ביוזמות חשובות למיגור הזנות, בפעילות בפריפריה החברתית, בהעצמת נשים מוחלשות. היא לקחה חלק בקואליציית נשים שתיכננה את כנס "אקטיביסטה" (שבוטל בינתיים). אבל מיטל דויד־בנשק היא גם תושבת מעלה אדומים, מתנחלת וחברת פורום הנשים בבית היהודי, ולכן, כמו ב"דירה להשכיר" - איתה לא יושבים. 

במהלך של בריונות והשתקה, הודיעו אקטיביסטיות ערביות שאם הכנס כולל מתנחלות, הן מחרימות אותו. הפעילה והבלוגרית סמאח סאלימה כתבה מאמר באתר "פוליטיקלי קוראת", שבו הביעה "חוסר יכולת לשהות במרחב אחד עם מתנחלות", וחידדה: "לא רוצה שום תמונה שלי עם מתנחלת שמסתובבת ברשת". בוועדת ההיגוי של הכנס התקבל החרם הערבי באהדה ובתשואות. העיתונאית חנה בית־הלחמי הצביעה על מיטל כמחוללת גזל ועוולה; אחרות טענו שאין לה ולו דבר עם פמיניזם. התברר שבמרחב הזה, העסוק בעניינים חשובים, אין לגיטימציה לכל מי שנמצאת ימינה מהמחנה הציוני. 

אני מכירה את מיטל. האקטיביזם והפמיניזם שלה זכים כמים. היא הצטרפה ל"אקטיביסטה" כדי למצוא שותפות למאבקים החברתיים שהיא מקדמת, והיה לה חשוב לשמוע וללמוד גם מהפלשתיניות. אבל טהרני האוויר הסכימו לשותפות עם כוכבית והסתייגות. 

מיטל תמשיך לתקן עולם גם בלעדיהם. היא תמצא, אני בטוחה, שותפות שיילחמו על זכותה להשמיע קול בלי לסמן אותה כאחר. הדברים שכתבה בפייסבוק בשוך הסערה, כשניכר שנפגעה, היו מעודדים ומייאשים כאחד: "אין סיבה שימניות ושמאלניות לא ישתפו פעולה למיגור הזנות. אין סיבה שיהודיות ופלשתיניות לא ייאבקו יחד נגד חיפוש בעירום של מפגינות או עצירות ביטחוניות על ידי גברים. אין סיבה שדתיות וחילוניות לא יצעקו יחד נגד פגיעות מיניות. אין סיבה. חוץ משנאה טהורה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו