השבוע אנו מציינים את שבוע הבטיחות בדרכים. טקס הזיכרון לזכר הנספים נערך כבכל שנה זו השנה התשיעית ברציפות ביוזמת עמותת "יד הנקטפים" ופורום "פ.ע.ו.ל.ה" ובשיתוף הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
מתחילת השנה עומד מספר ההרוגים בתאונות על יותר מ־320. זו השנה הרביעית שנרשמת עלייה במספר ההרוגים. יותר מ־33 אלף בני אדם נהרגו בתאונות מאז קום המדינה, אבל להרוגי תאונות הדרכים בישראל אין שם, הם רק נתון סטטיסטי מעורפל, עגום ועצוב. על פי הנתונים הקיימים, ולא משנה את מי שואלים, עולה מספר ההרוגים בתאונות הדרכים על מספר הרוגי מערכות ישראל ופעולות האיבה גם יחד.
לכל אחת ממלחמות ישראל יש טקס ממלכתי המוכר על ידי המדינה. לנפגעי פעולות האיבה יש טקס ממלכתי המתקיים בכל שנה בנוכחות ראש הממשלה והשרים. לכל ראש ממשלה או נשיא שהלך לעולמו בשיבה טובה יש טקס רשמי בהשתתפות נציגי ממשלת ישראל. אבל למלחמה הקשה מכל, זאת אשר גובה מאיתנו קורבנות יומיומיים שנה אחר שנה, בלי שום הכנה ובלי שום הודעה מוקדמת, עדיין אין יום זיכרון ממלכתי. יום מיוחד, שבו מדינת ישראל - על ראשיה ועל אזרחיה - מרכינה את ראשה ונזכרת באלו שנהרגו בתאונות הדרכים.
הרוגי תאונות הדרכים בישראל הם בסך הכל מספר המופיע בכתבה בעיתון, אבל מאחורי כל הרוג יש שם, ומשפחה שחייה התהפכו בן־רגע.
הגיע הזמן להפסיק את ההתעלמות מהרוגי תאונות הדרכים, כי אולי ברגע שנבין שמאחורי כל מספר עומד אדם, ולא משנה איפה הוא גר או איפה אירעה התאונה, ולא משנה לאיזה לאום הוא שייך או באיזה שלב של התאונה או לאחריה הוא הפסיק לנשום - אולי אז נוכל לנצח במלחמה.
גם השנה, כמו בתשע השנים האחרונות, נערך טקס הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים בהשתתפות משפחות שכולות אשר נאלצות בכל יום להתמודד עם האובדן. לצערי, רוב הסיכויים הם שכלל לא שמעתם על כך, למרות העובדה שנציגים ממשרדי הממשלה שותפים בטקס ואף משתתפים בו, אך הוא אינו מחייב ומדינת ישראל אינה מכירה בו כטקס ממלכתי. הגיע הזמן להפסיק לטמון את הראש בחול ולזכור כי מאחורי כל מספר יש שם שהוא עולם ומלואו ואף אחד אינו חסין.
עד שבקשתנו זו תתמלא, ועדיף כמה שיותר מהר, דווקא אני, כרבים אחרים, שעבר זאת בניסיון אישי כואב, קורא לכולם לנהוג בזהירות. היו סבלניים וחכמים בכבישים. גם הנהגים וגם הולכי הרגל צריכים להיות ערניים, במדרכות ובמעברי החציה. התנהגות נכונה מצד כולנו, וציות לחוקי התנועה, יסייעו לשמור על חיינו.
הכותב שכל את בנו, יובל שפירא, שנהרג ב־28.12.1999 בתאונת דרכים. בן 17 וחצי היה במותו