העובדה שניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ הצמיח חיכוכים ויריבויות בתוך הנגמ"ש הרפובליקני, ואף הביא להדחתו המהירה של ראש צוות המעבר, כריס כריסטי, איננה קו אפיון ייחודי של התרבות הפוליטית האמריקנית בת ימינו. כך, למשל, התאפיינה תקופת המעבר בין עידן הנשיא הפורש רונלד רייגן לבין תקופת כהונתו של יורשו, ג'ורג' בוש האב, בקטטות בלתי פוסקות, שפרצו בין חלק מעוזריו של רייגן לבין "כל אנשי הנשיא" הנכנס, על חלוקת העוגה השלטונית. מאחר שמדובר היה, לכאורה, בממשל שכולו המשכיות (שכן בוש כיהן כסגנו של רייגן) ובנציגיה של אותה אליטה פוליטית ועסקית, נקל להבין את ציפיותיהם של בכירים רפובליקנים לא מעטים להשתלב שוב, ואף לשדרג עצמם, בעידן בוש האב.
ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר תבוסתו של בוש למושלה האלמוני של ארקנסו, ביל קלינטון, שבה ונשנתה תמונה זו של מאבקים בין־אישיים חריפים על הזכות להימצא בליבתה של השררה השלטונית. במקרה זה נאלץ הנשיא הנבחר להתערב באופן אישי כדי למנוע אנרכיה, והוא הדיח את ראש צוות המעבר, מיקי קנטור, ומינה במקומו את מי שעתיד יהיה לכהן כמזכיר המדינה בתקופת כהונתו הראשונה, וורן כריסטופר. לאור מסורת זו, אין זה מפתיע שהתהליך עתיר המורכבות של כינון המערכת הממשלית החדשה לא היה נקי גם הפעם מחילוקי דעות וממאבקי כוח בין כל המבקשים להסתופף בצל אוהלו של הנשיא ה־45. ואולם אף על פי שהתמונה המצטיירת ממבט ראשון היא של כוורת שהדבש אינו ניגר ממנה בשפע, אפשר להעריך שמינויו של סגן הנשיא הנבחר מייק פנס, הנהנה מ"תנאים של חיבה" ומהערכה בקרב כל הזרמים והסיעות במפלגה, עתיד לסלול את הדרך לעבודת מטה יעילה, מקצועית ושיטתית עד 20 בינואר 2017, וכך יביא לקיצה המוקדם של תקופת הניסוי והטעייה.
פנס יהיה גם ראש צוות המעבר הראשון שייהנה מפירות החוק החדש, שנחתם על ידי הנשיא אובאמה במארס 2016. החוק יצר מסגרות פורמליות חדשות לתיאום ולשיתוף פעולה בין הממשל היוצא לנכנס, שנועדו להבטיח שהממשל החדש יהיה מצויד מבעוד מועד במידע מקיף ועדכני על אודות הסמכויות והפונקציות שבידי כל הרשויות והמשרדים המשולבים בתוכו. פחות משבועיים לאחר ההכרעה בקלפי, ולאחר שהנשיא הנבחר כבר ביצע כמה מינויי מפתח בממשלו העתידי, אפשר לזהות - בזהירות הראויה - לפחות מקצת מקווי האפיון שלהם, בייחוד במישור יחסי החוץ והביטחון. התמונה המצטיירת היא של כוונה לצמצם את מרחב המעורבות האסטרטגית האמריקנית במקום להמשיך לעגן את תפיסת הביטחון הכוללת בשימורה או בהרחבתה של מערכת הבריתות הנוכחית. השאיפה המסתמנת היא להתמקד בבלימתם ובסיכולם של כמה איומים חריפים במיוחד (דוגמת דאעש) על היציבות העולמית, ובייחוד על ביטחונה הלאומי של ארה"ב. זאת, מבלי לערב כוחות יבשתיים אמריקניים בלוחמה ממושכת ויקרה כפי שאירע בעיראק ובאפגניסטן, ומבלי ללכת שבי אחרי חלומות ומקסמי שווא דוגמת רעיון בנייתן מחדש של אומות לאור הדגם, האתוס והמורשת האמריקניים.
רתיעה זו מלשאת בנטל השמירה על מאזן הכוחות הגלובלי ולכהן כשוטר העולם קשורה בטבורה לסממן נוסף של הממשל ההולך ומוקם, הלוא היא הנכונות להגביר את שיתוף הפעולה עם מוסקבה כדי להרתיע מלכתחילה מדינות או ארגונים סוררים, העלולים לסכן אינטרסים אמריקנים חיוניים. תפיסה זו, שהיא ציר מרכזי בחשיבתו של טראמפ ושל מי שיכהן כיועצו לביטחון לאומי, מייקל פלין, משיבה את תקוותו של הנשיא רוזבלט, ששתי מעצמות העל יצליחו לגבש, עם תום מלחמת העולם, חזית פעולה משותפת ורחבה. זו, כך קיווה, תהיה ערובה אולטימטיבית ליציבות הגלובלית והאזורית גם יחד. בתקופת המלחמה הקרה נגוזה תקווה זו, ומעניין יהיה לראות אם בנסיבות הנוכחיות, אפשר יהיה לכונן סדר עולמי חדש ויציב המבוסס על "חלוקת עבודה" פונקציונלית בין מזרח למערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו