הגם שמדיניותו האזורית של טראמפ עדיין מתגבשת, נראה כי הוא יעדיף לשמר מערכות יחסים קיימות, על פני מעורבות במוקדי משבר • כך, נראה כי היחסים עם ישראל יהוו עבורו רשת ביטחון חיונית
במאי 1948, כשהפכה ישראל למדינה ריבונית, החל צילה הקודר של המלחמה הקרה להאפיל על זירת המזרח התיכון. לנוכח כוונתה המוצהרת של בריטניה לסגת בהדרגה ממרבית נכסיה ומאחזיה באזור, התחוור לקובעי המדיניות האמריקנים שמשימת בלימתה של בריה"מ במרחב כולו תוטל מעתה בעיקר על כתפיהם.
מודעות זו הגבירה בעיניהם את הצורך בחיפוש בעלי ברית מקרב העולם הערבי. ביטוי מובהק למאמץ זה היה רעיון ברית ההגנה הבין־ערבית. כינון הברית היה אמור להפוך את מצרים ועיראק לחוליות המרכזיות במארג מקיף, שנועד לסכל ניסיונות התפשטות של מוסקבה, ובמקביל להגן על מאחזים ובסיסים אמריקניים, מה שהצמיח סדר יום מדיני צונן ומסויג כלפי ישראל.
שכן, לפי מקבלי ההחלטות האמריקנים, בייחוד לאחר כניסת דווייט אייזנהאואר לבית הלבן, נוצרה זיקה ישירה בין קידום האינטרסים האסטרטגיים החיוניים למערב באזור כולו, לבין הנגזרת המתחייבת במישור האמריקני־ישראלי. בידול, ריחוק והסתייגות מישראל היו האמצעים, שנועדו להעניק את התמריץ הדרוש למנהיגי העולם הערבי, ובראשם לנשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, כדי שיסכים לחבור למערך הבלימה המתוכנן.
בכך היתה טמונה גם ההוכחה, לכאורה, לנכונות מעצמת העל האמריקנית למלא את תפקיד "המתווך ההוגן", שאינו מהסס להפעיל מנופי לחץ כבדי משקל על ישראל במכלול רחב של סוגיות והקשרים, כולל המכלול הטריטוריאלי.
האמונה בקיום זיקה הדוקה שבין הרב־צדדי לדו־צדדי, שהפכה את היחסים שבין וושינגטון לירושלים לבת ערובה בידי כוחות אזוריים גועשים, לא שקעה לחלוטין אל תהום הנשייה גם לאחר שהתוכנית השאפתנית להקמתה של "ברית בגדד" קרסה לחלוטין, ולאחר שארץ הנילוס הפנתה עורף למערב.
ואמנם, גם לאחר שהתברר שנכשל הניסיון להפוך את נאצר המהפכן לנדבך מרכזי בחומת המגן שביקש הממשל לבנות, וכך להעלותו על נתיב פרו־מערבי על חשבון ישראל - לא נזנח עקרון הקשר ההדוק שבין יעדים ואינטרסים מרחביים לבין מסכת יחסיה של ארה"ב עם ישראל.
עיקרון זה הוסיף לעצב את חשיבת קברניטי האומה האמריקנית. כך, למשל, למרות שלא פחות מ־55 שנים מפרידות בין תחילת עידן אייזנהאואר לבין כניסת ברק אובאמה לבית הלבן, ולמרות שבמהלך עשורים אלה הפכה ישראל מנטל אסטרטגי לנכס ביטחוני מובהק עבור ארה"ב, לא הפיקו "כל אנשי הנשיא" הנוכחי את הלקחים המתבקשים מניסיונות הנפל של קודמיהם לעגן את מדיניותם כלפי ישראל בהקשר זירתי רחב.
זאת, תוך היצמדות לאמונתם הראשונית, שלפיה שיפור מעמד ארה"ב במזרח התיכון הערבי יתממש כתולדה של פריצת דרך במישור הישראלי־פלשתיני. ואכן, חרף העובדה שמדיניות "היד הקשה", שהפעיל ממשל אייזנהאואר כלפי ישראל, לא שיכנעה את מצרים לחבור למערך הבלימה וההרתעה שניסה לכונן, אימץ הנשיא ה־44 לחיקו את הגיונה המזוקק של גישה זו.
הפער שנותר
כשנכנס לבית הלבן שאף אובאמה לייצב את המערכת האזורית באמצעות כינון קואליציה בין־ערבית רחבה ומתונה שתהווה מחסום בלתי עביר עבור הכוחות הרדיקליים, וזו הובילה אותו, אפוא, היישר אל תוככי המתחם הישראלי־פלשתיני.
שכן, לפי הנשיא, רק הסרת אבן נגף זו מסדר יומו של העולם הערבי תאפשר לשחקני מפתח, כמו מצרים וסעודיה, להרחיב במידה ניכרת את היקף שיתוף הפעולה המדיני והביטחוני שלהם עם וושינגטון, בלי שיציבותם הפנימית תועמד בסכנה.
כך שבה תפיסת הזיקה ההדוקה והגורפת שבין המכלול המזרח־תיכוני הרחב לבין החזית הפלשתינית, היישר למוקד הדיפלומטיה האמריקנית. זאת, כאשר התייחסותו של הבית הלבן לסוגיה הפלשתינית היתה כאל מקור עיקרי של טינה ערבית מתמשכת על ארה"ב, בגין תמיכתה בישראל.
משקעים ומרבצים עמוקים אלה של טינה ותסכול, שהצטברו במרחב הפלשתיני, הם שסיכלו, בראייתו של אובאמה, את המאמצים הקודמים לקדם את יחסיה האסטרטגיים של ארה"ב עם העולם הערבי, ואותם היה הנשיא נחוש להעלים. "אם רק נצליח ליישב את הסוגיה הפלשתינית", הכריז שוב ושוב, "אזי יהיה קל יותר עבור מדינות ערב להעניק לנו את תמיכתן".
היה זה האביב הערבי שזיעזע את אמות הסיפים של הסדר אזורי, והוכיח עד כמה רחוקה היתה החשיבה האמריקנית מן ההוויה הממשית של המזרח התיכון ושל הכוחות הפועלים בקרבו.
כך גם ירד המסך על תפיסת הזיקה המוחלטת, שבין המרחבי למקומי ובין הכללי לספציפי, שהנחתה עד אז את חשיבתה ופועלה של הדיפלומטיה האמריקנית בזירה זו. על רקע דברים אלה ניתן לראות בבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ה־45 של ארה"ב - מסמר נוסף בארון הקבורה של הדוקטרינה.
הגם שקווי המתאר הספציפיים של מדיניותו האזורית עדיין מתגבשים, כבר בשלב זה ברור שיעד כינונן של בריתות הגנה חדשות, הכרוכות בהגדלה רבתי של נטל המחויבויות והערבויות האמריקניות, רחוק שנות אור מהלכי רוחו של הנשיא הנבחר.
לא זו בלבד שאין בכוונתו לפעול להקמת שותפויות נוספות בהשראתה, בחסותה ובתמיכתה הכספית של וושינגטון, אלא שהוא אף הציב בהתבטאויותיו ערב הבחירות שוליים רחבים של אי ודאות לגבי האופי, המסגרת ודרכי המימון של שותפויות אסטרטגיות קיימות כולל ברית נאט"ו.
מאחר שגישת טראמפ לסביבה הבינלאומית עסקית ביסודה, ניתן להניח שהתייחסותו העתידית לבעלי ברית או ליריבים תהיה נקודתית ולא מערכתית. במקום לקשור את ארה"ב למסכת נוספת ויקרה של הסדרי ביטחון אזוריים שיהיו כרוכים בהגברת המעורבות האמריקנית במוקדי משבר, יעדיף טראמפ להתמקד בשימור ובהעמקת מערכות יחסים קיימות עם שותפים לדרך.
זאת, כאשר שיקולי עלות־תועלת צרים עתידים לעצב את מדיניותו ולא כאלה הקשורים למאזן הכוחות האזורי. וכך, מבעד לעדשות אלה, יש לשער שהיחסים המיוחדים יצטיירו בעיניו כהשקעה חסכונית ומוצלחת במיוחד.
זאת, על יסוד העובדה שישראל מהווה נכס אסטרטגי ואי של יציבות בתוך סביבה רווית איומים, העשויה להעניק לארה"ב רשת ביטחון חיונית בעידן הממשמש ובא של נכונות הולכת ופוחתת מצידה להמשיך למלא את תפקיד שוטר העל הגלובלי.
לא ניתן אלא להמתין ולראות אם דמויות בולטות בכוורת המדינית והביטחונית המתגבשת של טראמפ, דוגמת רודי ג'וליאני ומייקל פלין, שגישתם לישראל אוהדת ביותר, אכן יביאו לכלל ביטוי את תפיסת ישראל כנכס אסטרטגי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
