שרת המשפטים מבקשת להגביל את החקיקה עד למינימום התערבות ממשלתית בניהול החברה • היא מסבירה זאת בהצעות חוק מגוחכות שבהן היא נתקלת, אך חוטאת בעצמה בחקיקה מיותרת • על סיסמאות ריקות
המסה של שרת המשפטים איילת שקד בכתב העת "השילוח" עוררה עניין רב, ולו רק משום שמעטים הם נבחרינו הטורחים להעלות את מחשבותיהם על יותר מנקודות לנאום קצר בכנסת או במפגש פוליטי. זוהי מסה ליברטנית־כמעט, המעלה את הרעיון שלא אומץ בשום מקום בעולם לטווח ארוך, ואשר קוראת למינימום של התערבות ממשלתית בניהול החברה.
בעולם "שטוח", אשר חשוף למתקפות סייבר ומכיל נשק משמיד־כל; שיש בו תקשורת בינלאומית כמו גם צורך להקטין את פליטת דו־תחמוצת הפחמן, ועוד - דיבורים על מינימום ממשלה, ורעיונות כמו ממשל ישיר, המבטל את הצורך בממשל הנציגים, הם פתטיים, למרות היקף התמיכה שלו זכה המועמד הליברטני שנבחר בשבוע שעבר לנשיא ארה"ב.
בהצגת תפיסת עולמה בוחרת שקד להקדיש חלק ניכר מדבריה להיקף הגדול של הצעות החוק המוגשות למזכירות הכנסת על ידי חברי המוסד המחוקק. ליבי־ליבי לשרת המשפטים. כל מי שמילא את התפקיד יכול להיזכר באי־נוחות רבה בצורך להתייחס אליהן לקראת אפשרות העלאתן להצבעה במליאה, בימי רביעי ב־11 בבוקר.
חלק ניכר מן ההצעות הללו מגוחך, מיותר, חוזר על חקיקה קיימת או מייצג אינטרסנטים. רובן הגדול אינו זוכה לרוב. חלקן הן בבחינת "הצהרת חוק" בלבד - כלומר רצון של חבר הכנסת לומר לעולם כי אילו היה בידו הרוב הדרוש הוא היה מעביר חוק כזה, אבל כיוון שאין לו סיכוי להשיג רוב, הוא מעדיף לזכות בעשר הדקות שבהן ניתן לו להציגו.
אבל כל זה לא מצדיק את ההתקפה על החקיקה השופעת, ועוד בטענה שכל חוק שעובר מגביל את חירותנו. יש לא מעט חוקים פרטיים שהרחיבו את חופש הפרט, ויש לא מעטים שהגדילו את בטיחותו. איך יכול שר משפטים להכניס את כל החוקים לסל אחד, ולטעון - לא פחות ולא יותר - שהצבעה בעד חוק היא הצבעת אי־אמון ביכולתנו לנהל את עצמנו בלי שהמדינה תקבע את מסלול חיינו?
רשימת הציטוטים שמביאה שקד מרשימה מאוד (גם אם אינה מדויקת), ויש בה שמות נכבדים מאוד שעשו למען קידום הדמוקרטיה וזכויות הפרט במאות האחרונות. אבל, עם כל הכבוד לאבות האומה האמריקנית, כדאי לזכור שבימיהם היתה העבדות חלק בלתי נפרד מרקמת החיים האמריקנית, וזכויות האישה היו דומות לזכויותיה באירופה של ימי הביניים.
כל אמירה שלהם רלוונטית לזמנה, אבל לצטט מדבריהם כדי להצדיק את המאבק בחקיקה בכנסת של המאה ה־21, זהו גשר אחד רחוק מדי. מה גם שזה עשרות שנים מצרים את צעדי חברי הכנסת בהיקף החקיקה, והם אינם רשאים להעלות לדיון הצעת חוק מעבר למכסה מוגבלת, כמו שאינם רשאים להציע הצעות הכרוכות בהוצאה תקציבית משמעותית, בלי להציע מקור כספי למימונן.
אפשר לחשוב - יחד עם האופוזיציה - על מגבלות נוספות, תמורת הרחבת הזדמנויות הביטוי האחרות של חברי הכנסת, אבל לקבוע כי החוקים הרבים הם מקור כל הרע, זה פשוט הזוי.
הרוב יכול להיות רגוע
אלא שלקראת סוף המסה מגיע הפאנץ' האמיתי. שקד מסבירה את חשיבות הצעת "חוק הלאום" (הפרטית) שהגישו יריב לוין והיא במהלך הכנסת הקודמת, ומעלה אותה על נס, לא לפני שהיא מסבירה כי הסדרים ומסורות חברתיים עדיפים בהרבה על חוקים נוספים. טענתה כי חוק כזה חיוני, כדי לקבע את מעמדה של השפה העברית, להבטיח את העלייה היהודית לישראל, את ההתיישבות, את הקשר עם התפוצות, את סמלי המדינה ואת לוח השנה העברי - מעלה גיחוך של ממש.
האם יש חשש לשימוש בשפה העברית בישראל, והאם חוק עשוי לשפר את מצבה? האם יש צורך בחוק כדי להבטיח את קשריה של המדינה עם היהודים בתפוצות, מעבר לחוק השבות? לטענת שקד, יש בכך הכרח, משום שבצמד "יהודית־דמוקרטית" נמצאת היהדות בנחיתות. כלומר, לטעמה, ברור לחלוטין מהי דמוקרטיה, אבל אין זה ברור מספיק מהי "יהודית", ולכן צריך לחוקק חוק חדש.
אם יש חוק מיותר, זה בדיוק החוק שעליו מרבה שרת המשפטים לכתוב. המציאות היהודית־דמוקרטית בישראל מדברת בעד עצמה ואינה זקוקה לשום חיזוקים, ולעומת זאת - החקיקה הנוספת בעניין זה עלולה להיראות כפרובוקציה בעיני המיעוטים החיים בקרבנו, המהווים יותר מחמישית מאיתנו. גם העולם יראה בחוק הזה אמצעי להנמיך את קומתם של האזרחים הלא יהודים בישראל, ויהיה קשה מאוד לשקד ולחבריה להסביר שזו אינה הכוונה. הדמוקרטיה, בעיקר זו המודרנית, עוסקת בהרחבת זכויות המיעוט. שרת המשפטים אינה מפסיקה לדאוג לזכויות הרוב, שזכויותיו מובטחות מעצם היותו רוב, ולא באמצעות חוקים מיותרים.
אמירתה של שקד אשר לפיה אין סתירה בין הגדרת המדינה כ"יהודית" להגדרתה כ"דמוקרטית" מקובלת עלי. אבל אמירתה כי ככל שישראל תהיה יהודית יותר היא תהיה דמוקרטית יותר, וככל שתהיה דמוקרטית יותר היא תהיה יהודית יותר, מצלצלת יפה, אבל אין לה על מה שתסמוך.
למשל, המתנגדים להפרדת הדת מן המדינה נאחזים ב"צורך" להבטיח כי חוקי האישות בישראל יהיו חוקי אישות דתיים, וכי גם מי שנישאים (בחו"ל, כמובן) בנישואים אזרחיים יחויבו להתגרש בבית דין דתי. רוב גדול של אזרחי ישראל מתנגדים לכך, ושורה ארוכה של סקרים מראה זאת בכל פעם מחדש. דמוקרטיה הנענית לרצון האזרחים היתה אמורה לאפשר נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, אך אין זה המצב. טענתה של השרה היא סיסמה ריקה.
בין הדמוקרטיה ליהדות קיים מתח מתמיד (גם אם יש במקורותינו התייחסויות העולות בקנה אחד עם עקרונות אנושיים נעלים שאפשר לכנותם "דמוקרטיים"). תפקידנו הוא לחיות במתח הזה, להבטיח את זכויות המיעוט במדינה שיש בה רוב יהודי ברור, ולא להשלות את עצמנו שזה יתרחש מעצמו.
ובאשר למאבקה המתמשך של השרה במרחב סמכויותיו של בית המשפט העליון: מי שחבר בממשלה ששר הפנים שלה הוא עבריין מורשע בשוחד, שריצה את עונשו בבית הסוהר וחזר אחר כך למקום הפשע, מוטב לו שלבית המשפט תהיה סמכות לפסול חוקים והחלטות בלתי חוקתיות, ולא להגן בחירוף נפש גדול כל כך על סמכויותיה הבלתי מוגבלות של הרשות המבצעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו