השבוע הגישה הרשימה המשותפת, בסיוע מרצ, הצעת חוק להכיר בערביי ישראל כ"מיעוט לאומי ערבי" בתוך מדינת ישראל. זוהי הצעה משונה, שכן ניסוח זה אינו נוגע ללאומיות הפלשתינית בזיקת המולדת ("ווטניה"), שאותה מנסים נבחרי הציבור הערבי בישראל לאמץ לעצמם כ"פלשתינים". בזהותם עצמם כ"מיעוט לאומי ערבי" הודו הח"כים הנכבדים בכך שמקורם בעצם במדינות ערב כשיוך כללי המיוחס לכלל ה"אומה" ("קומיה"), ולא כ"פלשתינים" בארץ ישראל.
חרף זאת, בתמצית הטענות של נבחרי הרשימה המשותפת ו"ועדת המעקב", המסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, מצטיירת ישראל כמדינת כיבוש שפלשה לשטח ה"ילידים" הפלשתינים, גם בשטחי 48', והשליטה כנגדם משטר "אפרטהייד", אפליה, דיכוי מכוון, אלימות, קיפוח וחוסר שוויון. מבחינתם, יום העצמאות שלנו הוא יום האסון ("הנכבה") שלהם. חלקם אף מזדהה עם גורמי טרור. חנין זועבי ובאסל גטאס, למשל, נטלו חלק במשטי חמאס, ואיימן עודה וחבריו הזדהו עם חיזבאללה כארגון שחרור ועם כוונת חסן נסראללה לפוצץ את מיכלי האמוניה בחיפה.
מנגד, תובעת הנהגה זו הקמת מדינה פלשתינית משוחררת מהכיבוש ומנחה לניכור האוכלוסייה הערבית מישראל. בכיריה מגנים כ"בוגד" כל מי שמבקש להצטרף לשירות המדינה (משטרה/ צבא/ שירות לאומי). זאת בעודם מקבלים משכורות שמנות מהכנסת, סוחטים הטבות ותובעים שוויון.
הקמפיין לשלילת זהותה של ישראל כמדינה יהודית והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" כולל ביטויים של בדלנות כ"מיעוט לאומי" המשלים מאונס עם המצב הקיים, תוך תקווה לשינוי דמוגרפי, מדיני או כוחני שיביא, לבסוף, לחיסולה. בד בבד, מזינים הח"כים הערבים את בוחריהם בטריגרים להסתה ולהסלמה (בדומה לאירועי אוקטובר 2000) באמצעות יצירת מוקדי חיכוך איסלאמיים (אל־אקצא) ומועדי אזכור לאומיים חתרניים (כפר קאסם).
בסרבו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי טוען אבו מאזן כי ייפגעו זכויותיהם של מיליון מבני עמו הפלשתיני בישראל. נראה שאבו מאזן והנהגת ערביי ישראל אוחזים במקל בשני קצותיו. במסגרת צביעותם הם קוראים לישראל מדינת כיבוש, אך דוחים את כל ההצעות לשחרר את הפלשתינים מ"הכיבוש" הציוני על ידי נסיגת ישראל מכפרים שסביב לירושלים ומחלק מכפרי המשולש ולצרפם, על בתיהם, אדמותיהם ורכושם, לשטח פלשתין העצמאית המשוחררת. ההצעות שלפיהן יהיו ערביי ישראל חלק מרוב לאומי ב"פלשתין" העצמאית, ויוכלו ליהנות משוויון זכויות מלא במדינתם העתידית, נדחות בתוקפנות כאילו הציעו להם גירוש ו"טרנספר".
המלמדים סניגוריה על הח"כים הערבים טוענים שקיצוניותם היא מענה למאפייני החברה הערבית החמולתית והעדרית, הנוהגת ב"התיישרות לפי הקיצוניות", ועמדותיהם אינן משקפות את בוחריהם. אלא שמתוקף בחירתם החוזרת מדובר ברצון הקולקטיבי של ערביי ישראל.
המשל הערבי גורס כי "יד שאינך יכול לגבור עליה, נשקה והתפלל שתישבר". לו הסתפקו המואזינים בתפילה שתישבר ידה של ישראל - ניחא. בפועל נוצר אבסורד של חתרנות וצביעות, שלפיו כ"אזרחים" תובעים הח"כים הללו מהמדינה זכויות ושוויון, אך כ"פלשתינים" הם מתבדלים, מסיתים ומחבלים רק כדי לרסק את היד הישראלית המיטיבה עימם.
בינתיים, כה מוזר, מעדיפים ה"ילידים הנכבשים" משטר של חוק וסדר, רווחה ותעסוקה ב"מדינת הכיבוש הציוני" על פני סיסמאות ההסתה של טיבי, זועבי וגטאס, שבפועל, חוץ מלהסית, אינם עושים דבר לרווחת בוחריהם. תומכי ההצעות להיפרדות מערביי המשולש הצטערו על דחיית הצעתה של "הרשימה". אין מנוס מכך שישראל תצטרך להיענות (לפי שיקולי ביטחון) לפחות לחלק מדרישות הבדלנות של הבוחר הערבי בכנסת. אכן, די לכיבוש, לאפרטהייד, לאפליה.
הגדר שתיקבע ממערב למשולש תוודא שלא יהיה "טרנספר" וששום פלשתיני לא יזוז מביתו ומאדמותיו. גם הפעם (בדומה להתנתקות), "תטרנספר" ישראל את עצמה מחלקים ניכרים מהמשולש ומכפרי עוטף ירושלים ותשחררם מה"כיבוש", ואבו מאזן המודאג יקבל לזרועותיו את אזרחיו ה"שבים" והמשוחררים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו