1 אפשר להשתאות אל מול הלהט היצרי שמפגינים חלקים בתקשורת הישראלית כלפי הבחירות בארה"ב. בעיקר ההתגייסות נגד דונלד טראמפ ובעד הילארי קלינטון. כמו במערכת הבחירות אצלנו, בולטת הטוטליטריות הרעיונית שאינה מתירה לחשוב אחרת, מין דיכוטומיה ילדותית הצובעת את הצד של טראמפ בעלטה סמיכה, ואת המחנה השני כתקוות העולם. הציבור הישראלי לא חשוף ממש לעריצות הזאת, המתקיימת בעיקר ברשתות החברתיות ובקרב עיתונאים ואנשי אקדמיה. אבל הציבור האמריקני נמצא תחת מכבש תודעתי, המכריח לזהות את המועמד הרפובליקני עם רוע בעל מימדים מיתיים וקונוטציות דתיות.
באווירה כזאת, לא מעט אנשים חוששים להזדהות בפומבי עם מישהו כה איום. אין לדעת כיצד תסתיים הדרמה האמריקנית ב־8 בנובמבר; כפי שהדברים נראים, זה מספר חודשים מתחוללת בארה"ב מלחמת אזרחים ששדה הקרב שלה הוא פוליטי, תרבותי, אתני, דתי ואזרחי, והמוטיבציה - משני הצדדים - עסוקה יותר בנקמה בצד השני מאשר בחירה במועמד המוצלח יותר.
אפשר להניח שכשם שאצלנו אחוזים רבים מקרב הנשאלים בסקרים שיקרו באשר להעדפתם הפוליטית, כך כנראה קורה בארה"ב. ההיסטוריה לימדה שבמקום שמכריחים אנשים לחשוב באופן מסוים, נוצרת תנועה מחשבתית נגדית עד להתקוממות רבתי - לא כי המחשבה הנגדית צודקת בהכרח יותר, אלא כי הבחירה בה מעניקה לאדם תחושת ערך עצמי, שהוא לא דג מת הנסחף עם הזרם, שהוא יודע לחשוב בעצמו.
כך תימצת הפילוסוף עמנואל קאנט ב־1784 את רעיון הנאורות כיציאת האדם ממצב של אי יכולת להשתמש בשכלו באופן עצמאי. הוא הטיל על האדם את האחריות ל"חוסר הבגרות" הזה, משום ש"הסיבה אינה ליקוי שכלי אלא היעדר כוח החלטה ואומץ לב להשתמש בשכלו ללא הדרכה של זולתו".
בכל שבוע אני נתקל בקוראים שאינם מתווכחים עם דבריי אלא טוענים שמישהו מכתיב לי את עמדותיי. רק הם עצמאיים בדעותיהם. בתגובה אני מציע להם ניסוי חברתי: להעז ולפרסם בפומבי דעה הפוכה, המזוהה עם הצד הפוליטי האחר, ולצפות בתדהמה במבול הנידויים והחרמות שיומטר עליהם. בדיקת אמת כזאת עשויה לבחון עד כמה אלה המתייהרים בליברליזם ובפתיחות מחשבתית של החוג החברתי שלהם, אכן חופשיים לבחור בדעותיהם.
אולי משהו מעין זה מתרחש עכשיו באמריקה ומייצר התקוממות נגדית. ברובה היא סמויה מן העין, אך ביום הבחירות יעמוד הבוחר לבדו מאחורי הפרגוד ויוכל להתקומם נגד הלחץ התודעתי, בלי לחשוף את העדפתו הפוליטית. זה סוד הדיאלקטיקה ההיסטורית. לא תמיד זה טוב. אחר כך יגיע תור התיקון ויצטרכו לאסוף את השברים. לטובת העולם כולו, נקווה שיצליחו.
2 הערה בעניין השידור הציבורי וסערת התאגיד. אינני רוצה להעמיק כעת במחלוקת. כתבתי על כך בעבר. כניסתו של חברי הטוב קלמן ליבסקינד אינה משנה את התמונה מבחינת האוריינטציה הפוליטית של תאגיד השידור הציבורי. כעיתונאי מצוין, קלמן היה צריך להיחטף בידי רשת ב' עוד לפני יותר מחמש שנים, בזמן כהונתו הכושלת של יוני בן מנחם כמנכ"ל רשות השידור.
העובדה ש"נזכרו" בו עכשיו, מוכיחה את הטענה - שליבסקינד עצמו פירט במאמריו - בדבר ההטיה הפוליטית, חוסר האיזון בשידור והדרתם ארוכת השנים של כוחות שמרנים וימנים טובים מהתקשורת הישראלית ורשות השידור בראשה.
עבורי, השאלה העקרונית אינה התאגיד מול הרשות הישנה, אלא מדוע ככלל עלינו לממן שידור ציבורי? מדוע המדינה צריכה לסדר לנו טלוויזיה ורדיו? ולמה זה נעצר בתחום התקשורת האלקטרונית ולא גולש לעיתונות הכתובה? מה מיוחד באנשים הנמצאים בשידור הציבורי על פני אלה שבשידור המסחרי, ומה נותן להם סמכות לקבוע עבורנו מהו שידור איכותי ומה לא? אם אנחנו דואגים לאיכות התרבות שלנו, מדוע המדינה אינה פותחת הוצאת ספרים מטעמה? מדוע סומכים על טעם הציבור ועצמאותו המחשבתית ביחס לספרות, תיאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית ועוד - ורק בתחום הטלוויזיה והרדיו נעלמה בינת העם עד שנזקק לחכמי התקשורת לבחור עבורו סוגות עילית?
כמעט 50 שנה יש טלוויזיה בישראל, האם הבחנו בשינוי מהותי, רציני, יוצא מגדר הרגיל, בין החדשות בערוצים המסחריים לאלו שבשידור הציבורי? בקיצור, התרגלנו. אז אולי הגיע הזמן לנפץ את הפסל הזה? במקום לכלות זמן באסדרה (רגולציה) של השידור הציבורי, במקום להתעסק בתאגיד החדש ובמאבק מאסף נגד הפוליטיזציה המסתמנת גם שם - כדאי שהממשלה תעשה מעשה היסטורי ותפתח את שוק התקשורת לכל מי שחשקה נפשו להקים ערוץ טלוויזיה, באותה הקלות שאפשר כיום להקים עיתון או אתר חדשות באינטרנט. ברגע שיקום פה ערוץ חדשות שמרני בסגנון פוקס ניוז האמריקני, יתייתר המאבק על זהותו הפוליטית של השידור הציבורי, וגם הערוצים המסחריים יבואו חשבון עם עצמם.
3 אפשר למצוא בזכייתו של בוב דילן בפרס נובל לספרות השנה, עם סיום כהונתו של נשיא ארה"ב ברק אובאמה, משום סגירת מעגל עם זכייתו של אובאמה בפרס נובל לשלום בראשית כהונתו. משהו בנפיחות היומרנית של האקדמיה השבדית השנה (שדילן, באופן מרשים למדי, סירב לשתף עימה פעולה), התכתב עם ההחלטה ההיא מ־2009. אנחנו נלמד אתכם מהי ספרות ומיהו משורר כמו שלימדנו אתכם מהו שלום. בשני המקרים היתה פה, דומה, קריצה פוליטית ילדותית שלא עשתה חסד, לא עם הספרות ולבטח לא עם השלום. לא מן הנמנע שברקע השיקולים למתן הפרס עמדה גם מערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב.
דילן אינו כוס התה המוסיקלית שלי, ובכל זאת אי אפשר לעמוד אדיש מול קורפוס היצירה המרשים שלו והשפעתו על יותר מדור אחד בארה"ב ובעולם. אני גם מבין את הנוסטלגיה האדירה ששיריו מעוררים בקרב חסידיו. ועדיין, הטקסטים שלו אינם מציעים עומק יוצא דופן ולא עומדים בזכות עצמם אלא כרוכים עם המוסיקה שעוטפת אותם ועם הביצוע הבימתי.
האנליסט ומבקר התרבות דיוויד גולדמן כתב השבוע: "דילן הוא סאטיריקן מבריק, יוצר של חרוזים קלים, ליצן המסרב 'לקחת אותנו ברצינות'. על זה הוא ראוי אמנם להערכה וכבוד... (אבל) העובדה שמישהו מתייחס ברצינות לדילן כמשורר היא מדד למצוקה התרבותית שלנו". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו