תרבות והעיר הגדולה

ייתכן שזרמי ההיסטוריה ישטפו את דונלד טראמפ לאנשהו בלי שיושבע כנשיא. השמאל תמיד מצליח לתפוס איזה אלמנט שאינו ראוי, או אינו ראוי־דיו, במועמד הרפובליקני (ארה"ב) או הימני (ישראל) - צבע השיער, צורת האף, הטעם האהוב בגלידה, שיחות מוקלטות שמעידות על פה גדול ומסריח - ולשכנע, אד הומינם, שאין להצביע לשמרנים מכיוון שמדובר בבבונים.

הסיכוי שעברו של טראמפ שטוף בביוב שווה לסיכוי שקלינטון שטופה בשחיתות. נעזוב את המועמדים ורמתם המוסרית, של שניהם כנראה נחותה: אם מסיטים את המבט מחיתוך הדיבור והמעגל שמצויר סביב האדם הנכון/הלא נכון, רוב העמדות הטראמפיות מתקבלות על הדעת יותר מרוב העמדות הקלינטוניות. אלא שבמאבק בין תפיסות העולם אף אחד לא מסיט את המבט. אנחנו מפסידים בגלל הפרסונות, בגלל מה שעושים מהפרסונות, שהיה אפשר לקרוא לו רצח אופי אם היה כלפי יחידים (ו"ג'נוסייד אופי של בעלי עמדות שמרניות" היה ארוך מדי).

לכן צריך להיות מוכנים בצד הרעיוני. להכין שדרת עקרונות הכוללים רוח של צדק ומצע מדיני ברור. לקבע הגות אינטלקטואלית שמטפחת את רעיונות הכלכלה החופשית. שמטפחת ילודה בעידן לא ילודני. שמקדמת את רעיון מדינת הלאום. שלומדת ומלמדת איך משמרים את המוסר המסורתי בעידן לא מסורתי. מה ש"קרן תקווה" ואריק כהן עושים בארה"ב ובישראל: לטפח חשיבה שמרנית שיכולה להגיב ביעילות לרעיונות הליברליים. המאמרים האחרונים של איילת שקד ("השילוח") ומירי רגב (בכתב העת "האומה") הם התחלה ראויה.

קחו, למשל, את רעיון הלאום. בנאורות הוא נחשב לדיראון מוסרי. חוץ מרעיון הלאום הפלשתיני כמובן. מדינת לאום, חוזרים הנאורים כמו צעצוע מקולקל, היא בית יוצר לשוביניזם לאומני, פשיזם, שנאת זרים. הם חולמים על ממשלה עולמית, קוסמופוליטית, שבה חברים אזרחים חופשיים של העולם שאין להם שום נאמנות לשורשים. אך מגדל בבל היה אשליה הרסנית. אנחנו בנים למשפחות ולעמים, יש לנו זיקות פרטיקולריות וחובות שקיבלנו בירושה. ואפשר להכין מזה מצע משכנע, יותר מאשר המריבות בארה"ב כרגע על מי הטריד יותר נשים.

בכל אופן, הילארי היא מהאנשים הנכונים וטראמפ איננו. העולם לא מתחלק לטובים ורעים, אלא לנכונים ולא נכונים. האנשים הנכונים, נקרא להם משה איבגי, יקבלו את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה גם כשהמשטרה חוקרת חשדות שפגעו מינית בלפחות 16 נשים שהיו תחת מרותם. האנשים הלא נכונים, נקרא להם ינון מגל, יושבים היום בבית. מגל שילם את המחיר הציבורי הגבוה ביותר - פרישה - אף שלא הורשע בפלילים ולא הוגש נגדו כתב אישום. אף שהודה בטעותו והתנצל. הגיעה השעה שמגל יחזור לעשייה ציבורית, בין שעיתונאית ובין שפרלמנטרית. ברור שהרף המוסרי שיציב היום יהיה גבוה יותר משל ממוצע החברים בכנסת. 

העניין הוא שהתרבות והטעם הטוב נשלטים בידי קבוצה קטנה, כמעט בלתי מיוצגת בקלפיות, קבוצת אנשים שבטוחים שכשהם מתיישבים על כיסא - השמש שוקעת. איבגי הוא חלק מתאורת הנאורות. חלילה שיכבה מאורם. אותה קבוצה בטוחה גם שתושבי קריית ארבע, משלמי המסים ומשרתי המילואים ושואבי המים, לא זכאים להצגות של תיאטרון הממומן ציבורית. תראו את הנימוק המתנשא של פעילת השמאל (והבת של) דנה אולמרט: "מתברר שיש להבימה קהל אוהדים בקריית ארבע שכבר מחמם מנועים", כתבה בפייסבוק, המומה מכך שבעיר הדרומית נקנו כרטיסים לתיאטרון, וחרצה: "ימנים גזענים, אתם אולי חובבי תיאטרון אבל תרבות תמיד תישאר רחוקה מכם".

רבים חשבו כמו אולמרט, שאין לשחקני הבימה מה לעשות מעבר להרי החושך. אם המתנחל רוצה להרחיב נפשו, אמרו, שייסע מערבה אל האופק ויצרוך תרבות בעיר מגוונת כמו תל אביב. אני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שבה מתנחלים רצו להיות חלק מהתרבות המגוונת בתל אביב: ההר בא אל מוחמד, עם תערוכת ציורים של אמנים מוכשרים תושבי הר חברון, ואוניברסיטת תל אביב צינזרה את התערוכה בעקבות לחץ שהפעילו מרצים מהשמאל ועיתון "הארץ". 

פרופ' ישי רוזן־צבי, למשל, כתב להנהלת הספרייה שאין לו ולחבריו עניין באיכות "המפוקפקת" של האמנים המתנחלים, אלא שמדובר ב"מכבסה של הכיבוש". הפרופסור הוא חבר החוג לתרבות עברית, אדם תרבותי. הנהלת האוניברסיטה נכנעה והסתירה את המידע על אודות התערוכה מאתר האינטרנט שלה ואת שלטי ההפניה לתערוכה. מה שהוצג בתערוכה ההיא היה נוף בלתי מזוהה כמו פרחים. חנוכייה. אישה מתפללת המסתירה את פניה. או ילד המהלך בכרם כשסנדליו נעולים הפוך. אבל השמאלנים אמרו שהאמנות מגויסת ופוליטית. כי אין תנועת היד המאיירת במושב בהר חברון דומה לתנועת היד ביפו. כי המתנחל אינו נכון. כי "תרבות זה אנחנו". הפלורליסטים צינזרו תערוכת מתנחלים - לא משנה אם רואים בה פרח או דב גריזלי. אבל משה איבגי יקבל פרס כי "חבר השופטים המקצועי בוחר את הזוכים על פי יכולות המשחק בלבד, כפי שבאו לידי ביטוי בהופעתם בסרט" (תגובת פסטיבל חיפה). 

•  •  •

קחו משהו מעניין על תרבות: התזמורת האנדלוסית של אשקלון קיבלה בשנת 2014 מהמדינה סכום שהוא כשבעה אחוזים מכלל התמיכה של המדינה בתזמורות. כדי לקבל את התמיכה הזעירה הזאת היו חייבים באנדלוסית להוסיף כלים קלאסיים מערביים. מוסיקה קל(ג)סית. מאידך הגוף שמתוקצב הכי הרבה בתרבות הישראלית הוא זה שיש לו פחות מנויים: האופרה הישראלית. 

אם כך, תרבות היא מה שאחרים ומעטים בחרו בשביל הרוב שיממן. וכמו כן, תרבות היא עניין נרכש. אבל מי בוחר מהי תרבות, מהי קלאסיקה? האם יש קריטריון אובייקטיבי שמאפשר להכריע שליצירה מסוימת יש ערך קבוע שבגללו היא עולה על אחרים?

הפילוסוף יחזקאל קויפמן כתב שאבן הבוחן היא מידת ההשפעה של יצירה מחוץ לבית התהוותה. אם מחפשים השפעה מחוץ לבית, הקאנון הגדול ביותר במערב הם ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" של הומרוס, והתנ"ך שלנו. איבגי יהיה קלאסיקה רק אם יחזיק מעמד תקופה ארוכה, וישפיע מחוץ לחבורת תל אביב המצלה עליו בענפיה המועטים. הימין הישראלי עוד לא בנה אלטרנטיבה מסודרת שיש לה הגות ובניין עמוק; בינתיים תרבות תל אביב היא דקדנס. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו