במלחמת יום הכיפורים הקונספציה מנעה מאיתנו להביט למציאות בעיניים • כך פועלת גם הקונספציה הרווחת בימינו - שטחים תמורת שלום • כמו אז, גם היום אסור לנו להישבות בתפיסות מאובנות
1 43 שנים אחרי המלחמה ההיא נותרנו עם ה"קונספציה" שכשלה, ולפיה לא סביר היה שנותקף בידי המצרים. אופן החשיבה הזה מנע מאיתנו לראות את פני הדברים נכוחה. יתרה מזו, ה"קונספציה" עיצבה את ה"פרספציה", כלומר את אופן תפיסת המציאות שלנו, כך שגם כשקיבלנו נתונים שסתרו את התפיסה - התעלמנו מהם או שפירשנו אותם בהתאם לנטייתנו המוקדמת (פרה־דיספוזיציה). מהי ה"קונספציה"? בהכללה: "שטחים תמורת שלום". מהתפיסה הזאת נגזרת האמונה שחלוקת הארץ אפשרית, שהקמת מדינה פלשתינית בא"י המערבית רצויה, ובעיקר שהפלשתינים מסכימים לחלוק איתנו את הארץ, ומעוניינים במדינה עצמאית בגבולות 1967. ואם נהיה יצירתיים יותר מאדריכלי אוסלו, פטרוניים פחות מאהוד ברק ונדיבים מאהוד אולמרט - הפלשתינים יתרצו ויבוא שלום.
ה"קונספציה" הזאת מלווה את המיזם הציוני מראשיתו, וכתוכנית מעשית החל מ־1919 בהסכם ויצמן־פייסל, עבור ב־1936 בהצעת החלוקה של ועדת פיל, וב־1947 בהצעת החלוקה של האו"ם, ועד הסכמי אוסלו ב־1994, הצעת ברק בקמפ דיוויד (יולי 2000) ועד להצעה, המופקרת לטעמי, של אולמרט ב־2008. בכל המקרים התשובה הערבית היתה: מלחמה, טרור ורצח יהודים.
ה"קונספציה" מנעה מאיתנו להתעשת אלא רק לאחר שספגנו לא מעט אבידות. כשהשבנו מלחמה, היה דפוס התגובה של שכנינו קבוע: זעקות שבר על הפשעים שביצעו היהודים. בעיני אוהדי הפלשתינים, ליהודים מעולם לא היתה זכות להשיב מלחמה שערה, משום ש"הם התחילו", בגוזלם אדמה לא להם, ארץ המוגדרת כאדמת הקדש (וואקף) מוסלמית מאז שהח'ליף עומר כבש אותה במאה השביעית.
גם המחשבה, שלפיה הפלשתינים נאבקים רק על השטחים שכבשנו ב"ששת הימים" - היא מעוללות ה"קונספציה". אפילו איימן עודה ה"מתון" סובר שהכיבוש מתקיים גם בגבולות ארץ ישראל הקטנה. מי שרואה בהקמת המדינה היהודית "אסון", סובר שקיומה הוא רק בדיעבד, בכוח הזרוע. ומאחר שאי אפשר להחזיר את היהודים לאירופה, לכל הפחות נשנה את אופי המדינה ל"מדינת כל אזרחיה" - שם קוד ל"מדינת כל לאומיה" - שבה יימחקו סממניה היהודיים לטובת ישות רב־לאומית. לעומת זאת, זהות המדינה הפלשתינית, שערביי ישראל דוגלים בהקמתה, תהיה ערבית לגמרי. שוב, הנחת היסוד הבסיסית היא שהפלשתינים הם בניה החוקיים של הארץ, בעוד היהודים הם ממזריה, צאצאי ה"אונס" שביצעו הציונים בארץ בפלישתם אליה.
2 יאמרו האומרים, מה זה משנה מה חושבים הערבים? העולם מכיר בחוקיותה ובריבונותה של ישראל בגבולות 67', ורואה בנו כובשים ביו"ש ובירושלים. ולא רק שזה לא משנה מה חושבים הערבים; "אין לנו ברירה" אלא לחלוק בינינו את הארץ. גם הטענה הזאת מפירותיה הבאושים של ה"קונספציה".
מאז ומתמיד טענה ה"קונספציה" הישראלית שהוויכוח בינינו לשכנינו הוא טריטוריאלי, ומתקיים בין שתי תנועות לאומיות. טריטוריה אפשר לחלוק, ושאיפות לאומיות אפשר לממש גם בחלק מהארץ. איננו צריכים לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה, והם לא על חלום פלשתין השלמה - אבל בפועל, יסתפקו שני הצדדים במימוש רק חלק מהחלום, "כי אין ברירה". והנה, שכנינו מעולם לא הסכימו להכיר מרצונם בזכותנו על חלק כלשהו מהארץ. כלום. הם לא מכירים בזכותנו לריבונות גם על שכונה בתל אביב. הם אפילו מכחישים את זכותנו לריבונות על הכותל המערבי. עיזבו את חמאס ולכו לפת"ח ה"מתון", וקיראו בסעיף 20 מהאמנה הפלשתינית:
"הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה... היהדות, כדת שמימית אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
יש פה דחייה מוחלטת של הקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לארצו, ואי הכרה עקרונית ביהודים כלאום, אלא רק כדת. גם פה כשלה ה"קונספציה": בעוד ישראל התייחסה לארגונים הפלשתיניים כתנועה לאומית, שכנינו מעולם לא הכירו בציונות כתנועה לאומית. מאחר שאנחנו רק דת, אין לנו מעמד בתביעה לאומית על הארץ. הסעיף הזה שריר וקיים עד היום, ועליו ביסס מחמוד עבאס חלק מנאומו האחרון באו"ם.
ברגע שתתקבל הצעת פשרה כלשהי, ותקום מדינה פלשתינית, יופנו התותחים של ארגוני "זכויות האדם" לתוככי מדינת היהודים הקטנה כדי לשנות את אופייה ה"אתנו־צנטרי" ה"גזעני", ולסלק ממנה את משטר ה"אפרטהייד" שממנו סובלים איימן עודה וחבריו המדוכאים. ה"צדק" ההיסטורי ייעשה רק כשישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית.
3 בכל פעם שנשמעות אזהרות כאלה, קוראים דוברי השמאל "לא להלך אימים" על הציבור. גם זה חלק מה"קונספציה" שאינה מאפשרת למציאות לסתור את האמונה. ולא היא; יש פה ראייה מפוכחת של מאה שנות סכסוך, של עיון בשיח הפוליטי ובספרי הלימוד הפלשתיניים, של התבוננות בתרבותם ובתפיסת החוק וההסכמים אצלם. הראייה מתעצמת יותר, שעה שפונים ללמוד את לקחי ההיסטוריה במזרח התיכון. המבנים הלאומיים הקולוניאליסטיים באזור קרסו, ומתוכם הגיחו מבנים שבטיים וחמולתיים קדומים. הנתונים מראים שכך עלול להתרחש בחברה הפלשתינית. לא מדובר בהשערה; ניסינו זאת ברצועת עזה.
בעיית ה"כיבוש" והסוגיות הדמוגרפיות עשויות להיפתר דרך אוטונומיה מורחבת, שזה מצב הפלשתינים כיום: יש להם המנון ודגל וממשלה וכוחות שיטור. ישראל לא מתערבת בחייהם, אלא משגיחה על המעטפת, לא רק כדי להגן על אזרחיה אלא גם כדי לשמור על החברה הפלשתינית עצמה מפני האיסלאם הרדיקלי.
עמוס עוז כתב בספרו "באור התכלת העזה": "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל". לא היתה לנו ברירה אלא להקים פה מדינה. הוא הוסיף שיש "הבדל מוסרי עצום" בין "הטובע הנאחז בקרש", לזה "המשתלט על הקרש כולו". מה לדעתכם חושבים הפלשתינים על הנימוק המוסרי שבאמצעותו מצדיק עוז את ה"נכבה"? מכל מקום, לשיטת עוז, אם פיקוח נפש מצדיק את שיבתנו ארצה, חרף התנגדות ערביי האזור - הרי פיקוח נפש כפול ומכופל מצדיק את התנגדותנו להקמת מדינה ערבית בתוככי ארץ ישראל המערבית, במקום האסטרטגי ביותר בארץ. עד אז, ניזהר מקונספציות מקובעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו