האיש הקטן מהרדיו

שנות ה־60 היו יפות לא רק בזכות הנוסטלגיה אלא בגלל השקט ששרר בארץ • קורס כתבים צעירים ב"קול ישראל", שציין השנה 80 להיווסדו, סימל עבורי את התמימות, שממנה התפכחתי שנים לאחר מכן

בשנת תש"ח הגיעה אלי מתנת יום ההולדת המשמחת ביותר עד אז: מכתב משירות השידור שהודיע לי כי התקבלתי לתפקיד כתב צעיר ב"קול ישראל לנוער".

קול ישראל בן ה־80 היה אז בן 24, וכבר היה נדמה לי שהוא ותיק וממוסד. אני הייתי בן 12. היה קשה לתאר את ההתרגשות: תעודת כתב צעיר, חתומה בידי חנוך גבתון (מנכ"ל השירות, ומי שהפך אותו, חמש שנים מאוחר יותר, לרשות השידור). היינו קבוצה לא גדולה של נערים ונערות, שמובילה היה יוסי גודארד, אשר הפך אחר כך למלך תוכניות התעודה של השירות. יוסי, הצעיר בשנה מ"קול ישראל", היה אז סטודנט באוניברסיטה העברית ואיש רדיו. הוא השקיע בנו שעות עבודה רבות והעניק לנו ידע תקשורתי רב. הגענו ממקומות שונים בארץ, ובמשרדי קול ישראל ברחוב הלני המלכה 3 בירושלים פגשנו אנשים שעד אז הכרנו רק את קולותיהם.

בעולם שבו אפילו תחנת "הגל הקל" (לימים רשת ב') טרם הוקמה, ואילו אנחנו היינו מקשיבים לרדיו שעות ארוכות בכל יום, האנשים הללו מילאו תפקיד מרכזי מאוד בחיינו, בלי שידעו עלינו דבר. פגשנו ביצחק שמעוני, המנחה המיתולוגי של "שלושה בסירה אחת" בשבת בצהריים, איש "החידון המוסיקלי" של שבת בבוקר, גיבור תוכניות ימי העצמאות ומנחה פסטיבל הזמר והפזמון. שמענו ממנו כי גם הוא - שכבר היה אז בשנות ה־30 לחייו - הצטרף לרדיו בגיל 12, כשנתגלה על ידי מנהל התוכניות העבריות של "קול ירושלים", ד"ר אליעזר לובראני.

 

אלביס או קליף?

מלאה פורת קיבלנו שיעורים מסודרים. היא היתה עורכת תוכניות וקריינית. לפורת היה קול נדיר כל כך, שהסיט לא פעם את תשומת ליבנו מתוכן דבריה. היא נפטרה ב־1980, אבל עד היום אפשר לשמוע אותה ב"קול המוסיקה" כקריינית בסדרות שערך מיכאל אוהד בשנות ה־70 על קומפוזיטורים מפורסמים. אצלה למדנו איך לדבר ברדיו ואיך לערוך חומר מוקלט, במטרה להכניס פיל בקוף של מחט, ולא לאבד את המסר העיקרי מן הראיונות שקיימנו.

ופגשנו גם את חיים יבין, אגדה בחייו כבר אז. בן 28, וכבר היה משחק ילדים על שמו, שהיה אפשר לבקש עבור האפיקומן. בקולו הרועם קריין בין השאר את תוכניות "קול ישראל לנוער המתבגר". והכרנו את יעקב בן הרצל בעל קול הבס הרציני, ואת נקדימון רוגל המשופם, ואת רבקה מיכאלי, שעוד לא היתה אז אפילו "בת 26", וקריינה את החידון המוסיקלי של שמעוני. עם חלקם שוחחנו, וחלקם הרצו בפנינו.

יפות היו שנות ה־60. לא רק בזכות הנוסטלגיה, אלא גם משום שהיו אלה השנים השקטות ביותר שהיו לישראל. יכולנו לנסוע לירושלים ברכבת האיטית ביותר בעולם, או בטקסי "אביב", שיצאה משדרות רוטשילד בתל אביב וחזרה מרחוב לונץ בירושלים. יכולנו לשהות בבירה שעות ארוכות ולחזור בשעה מאוחרת, בלי שההורים דאגו ובלי שהיה בינינו קשר טלפוני כלשהו, בין השאר משום שבבית לא היה טלפון.

הוויכוחים הקשים התקיימו בין תומכי אלביס פרסלי לתומכי קליף ריצ'ארד. שנות ה־50 הקשות (המעברות, המחסור, הפדאיון) הסתיימו בהצלחה בלתי מבוטלת. האמנו שקליטת העולים היתה הצלחה מסחררת, את סיני ואת רצועת עזה אמנם לא השארנו בידינו, אבל מבצע קדש העניק לנו עשר שנות ביטחון, אנשים אפילו נסעו לחוץ לארץ, והביאו מגהצים מקפריסין. הוקמו אוניברסיטאות חדשות, שהעזו להתחרות במונופול של האוניברסיטה העברית שהתמקמה ברוממה, ואלמלא "הפרשה" שהעסיקה את כולנו בשנים הבאות, בלי שהבנו על מה הוויכוח הנורא בין בן־גוריון ללבון, היה הכל בסדר. אפילו את אייכמן תפסנו, וקולו של גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, היה הקול המוכר ביותר במדינה. אחרי בן־גוריון, כמובן.

 

התהילה חולפת מהר

ככתבים צעירים עסקנו לא מעט במשפטו של אייכמן, אבל היינו יוצאים גם בכל פורים לראיין את עוטי המסיכות ולתהות על החלטתם הדרמטית לבחור הפעם במסיכה כזו או אחרת, וקיימנו ראיונות רחוב על כוונות הבילוי של הילדים ב"חופש הגדול", ועסקנו בדילמה הקשה שבין תנועות הנוער למסיבות הסלוניות, ודיברנו על זקן השומרים אברהם שפירא ועל מה שאמר על הנוער ("אתם נוער אתם? אתם חרא"). לימים הוחלפה המילה האחרונה במילה סימפטית יותר: "בררה", ולנו הורו שלא להשתמש במילה המקורית של שפירא, כדי לא להעליב את בני הנוער.

גם לא היססנו לצאת לרחובות תל אביב וירושלים, ולראיין בני נוער: מה דעתם על כך שהסופר וחבר הכנסת יזהר סמילנסקי, הידוע כס' יזהר, כינה את הדור הצעיר - בישיבה מיוחדת שהוזעקה על ידי מפלגתו, מפא"י, כדי לדון ב"בעיית הנוער" ב־1960 - "דור האספרסו". ולפעמים הצלחנו לדוג תגובות מעניינות, מצחיקות ובלתי צפויות.

גודארד המציא לנו משימות שונות ומשונות, למשל לכתוב סיפור מתח מתמשך, כשכל אחד מאיתנו מוסיף לו פרק בלי שהוא יודע מה היו מזימות קודמיו, ודברים היוצאים באלו. היינו נערים מפורסמים, כי כל מי שסיים את תקופת ההאזנה ל"פינת הילד" של אסתר סופר, עבר ל"קול ישראל לנוער", ואחר כך ל"קול ישראל לנוער המתבגר", בלי שתהיה לו שום חלופה תקשורתית אחרת.

ליוסי היה חשוב מאוד שליבנו לא יגבה, ובלי להרבות בדברים, הבנו ממנו עד כמה מהר חולפת התהילה, וכי עדיף להתייחס לפרסום הרגעי הזה כאל חוויית נעורים חביבה וחולפת, ובעיקר - לעבוד קשה.

היו לנו הזדמנויות להשתתף בדיונים רדיופוניים עם עיתונאים, שחקנים, סופרים ומשוררים, שאת חלקם הנחתה תמר ליבס המהממת.

משם הסתננו לתוכניות של "הגדולים", והיינו נציגי הדור הצעיר בתוכניות שביקרו ספרים והצגות. רק אחרי שנים אחדות, לקראת סוף השירות הצבאי שלנו, כשמצאנו עצמנו תמימים קצת פחות ובוגרי שתי מלחמות, אבד גם הקסם ההוא של דיבור למיקרופון בלי מצלמה: החלו שידורי הטלוויזיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו