אחד הביטויים הנלעגים ביותר בזמנו היה "מזרח תיכון חדש". שמעון פרס המנוח האמין באמונה שלמה שהסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא אבי רוב הצרות במזרח התיכון והגורם לאי היציבות שבו - ובייחוד לעוינות המתמשכת של מדינות ערב כלפי ישראל - ואילו "הסכם אוסלו" יביא בתוך זמן קצר לשינוי, וכבמטה קסם ייוולד שיתוף פעולה אמיתי בין כל העמים והמדינות.
אך פרס לא הבין כנראה שהעולם הערבי ברובו, עם כל האמפתיה הפומבית שלו לגורל הפלשתינים, לא ראה את יחסו כלפי ישראל אך ורק באספקלריה של הנושא הפלשתיני, וכי אינטרסים לאומיים ייחודיים ושיקולים גיאופוליטיים שונים שיחקו בהקשר זה תפקיד לא פחות חשוב מבחינתם.
יתרה מזו, חלק מהעולם הערבי, קל וחומר רוב הפלשתינים, לא ראו, ואינם רואים גם עכשיו, בהקמת מדינה פלשתינית על חלק מאדמת פלשתין את מטרתם האולטימטיבית, אלא את היעלמה של מדינת היהודים. פרס ורבים שסברו כמותו אמנם לא יכלו לחזות מראש את "האביב הערבי" ואת פירות באושיו, את אל־קאעידה ואת דאעש ואת הכאוס הכללי והכמעט חסר תקנה שהשתלט על המזה"ת "החדש" הזה - התפתחויות שאין להן קשר עם הנושא הפלשתיני - אך המציאות טפחה על פניהם ועל פני תקוותיהם בצורה שאיש לא יכול להתעלם ממנה.
הנשיא ברק אובאמה גרס בנאומו בטקס האשכבה של פרס כי המנהיג המנוח הבין ש"הביטחון האמיתי הוא השלום". ספק אם פרס עצמו היה חותם על ההצהרה הזאת, שכן בתוך ליבו הבין, כפי שהבינו דוד בן־גוריון הביטחוניסט וזאב ז'בוטינסקי עם "קיר הברזל" שלו, כי לדידי ישראל הביטחון ויכולתה להגן על עצמה תמיד יהיו תנאי בסיסי לא רק להשגת שלום וקיומו לאורך זמן אלא לעצם קיומה.
ברם, פרס עוד הספיק להיווכח באירוניה ההיסטורית בהתגלמותה שאכן הולך וקם לנגד עינינו מזרח תיכון חדש באמת, אך דווקא בניגוד ובסתירה לסיבות שהוא צפה. בימים אלה התפרסם מאמרו של אחד מחשובי המומחים בעולם לעניינים בינלאומיים, פרופ' וולטר ראסל מיד, איש אוניברסיטת ייל ובארד קולג' היוקרתיים. לאחר שהוא קובע שהדיפלומטיה הישראלית באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית הולכת מחיל אל חיל, מציין הכותב ש"יוקרתה של ישראל הולכת וגוברת בעיני כמעט כל מנהיגי ערב והמזרח התיכון, כולל אלה ששונאים אותה". לדעת פרופ' מיד, הצלחתו של רה"מ נתניהו בעניין זה נובעת מכך שהוא מבין ("יותר טוב מאובאמה") כיצד מתנהל העולם, וכי העולם הערבי הסוני מרגיש מאוים בעיקר מאיראן וממה שמתרחש בסוריה. בשל כך, לטענתו, מכיר העולם בחשיבות עוצמתה של ישראל.
"התרחש משהו קרוב למהפכה במעמדה של ישראל באזור", מסכם מיד. מסקנתו היא שהתפתחויות אלה צימצמו בעיני העולם, לרבות זה הערבי, את חשיבות הנושא הפלשתיני - וחיזקו את מצבה האזורי והבינלאומי של ישראל. מאמרים ברוח דומה של היסטוריונים ומומחי מדיניות התפרסמו, אגב, גם ב"פוריין אפיירס" האמריקני ואף בעיתונות הישראלית (הגם שמי שתלוי בדיווחי רוב התקשורת הישראלית בוודאי לא שמע עליהם). אכן, מזרח תיכון חדש - ללא מירכאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו