מלחמת כיפור - נקודת מפנה

זיכרון מלחמת יום הכיפורים - זיכרון המחדל וההפתעה וזיכרונם של הנופלים - מלווה את החברה הישראלית עד היום, מרחף כצל ומטיל עננה כבדה, יותר מכל מלחמה אחרת בתולדותינו. זיכרון זה מאפיל על ההישג הצבאי העצום שהושג במהלך המלחמה ומקשה עלינו לשפוט בחלוף השנים את תוצאותיה.

אחרי הכל, במבט לאחור סימנה מלחמה זו - בשל מהלכה ותוצאותיה - נקודת מפנה ביחסי ישראל והעולם הערבי. זו היתה המלחמה הקונבנציונלית האחרונה שבה עמדה ישראל למול איום צבאי שהציבו בפניה צבאות ערב הסדירים. איום זה ליווה את ישראל מאז הקמתה, הגיע לשיאו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אך נמוג מאז.

כיום תרחיש של מלחמה כוללת אינו אפשרי עוד. מצרים, שהובילה במשך שנות דור את המאבק בישראל, חתמה עימנו בעקבות מלחמת יום הכיפורים על הסכם שלום. הסכם זה איתן ויציב ושתי המדינות אף פועלות להעמיק אותו. ואילו סוריה קרסה אל תוך עצמה במהלך שנות מלחמת האזרחים העקובה מדם המשתוללת בה. 

במונחים של איום קיומי ישיר, דוגמת זה שהציבו צבאות ערב בשנת 1967 או בשנת 1973, ארגון חיזבאללה, שנותר יריב אחרון לישראל בסביבתה המיידית, הוא גימיק. שהרי אין לו העומק הטריטוריאלי והדמוגרפי שהיו בשעתו למצרים או לסוריה. פגיעתו יכולה להיות כואבת, ככל פגיעה של ארגון טרור המחזיק בארסנל של טילים, אבל הוא נעדר את היכולת שהיתה למצרים ולסוריה להתמודד במערכה צבאית קונבנציונלית עם ישראל. הנחתת מהלומה מכרעת על ראשו, אם ינסה להתגרות בישראל, היא עניין של החלטה ושל נכונות ישראלית לשאת במחיר הכרוך בכך. בעבר ידעה ישראל לקבל החלטות קשות דומות, כך ערב מלחמת ששת הימים או במהלך מלחמת יום הכיפורים, וברגע האמת, אין שום סיבה שלא תדע לקבל החלטה שכזו גם למול חיזבאללה.

לצד כל זה, חשוב להדגיש כי דווקא נקודת השפל של מלחמת יום הכיפורים היתה נקודת מוצא למסע של חיפוש ותיקון עצמי, שהפכו את ישראל למעצמה צבאית שאין שום גורם באזור המסוגל להתמודד עימה; למדינה חזקה מבחינה כלכלית ולדמוקרטיה חסינה למרות כל הקשיים שחווה החברה הישראלית. העולם הערבי, לעומת זאת, בחר בדרך שונה או שמא הניח לעצמו להוסיף ולנוע בדרך ללא מוצא, שבה צעד עוד מראשית ימיו של הסכסוך הערבי־ישראלי. דרך של דבקות באיבה ובעוינות, אך גם של דבקות במסורות העבר ובדחייה של כל חידוש או שינוי. היחיד שניסה לעלות על דרך חדשה ושונה היה נשיא מצרים אנואר סאדאת, אדריכל מלחמת אוקטובר 1973, שביקש לאחר שזו הסתיימה לכונן שלום עם ישראל. בעבורו של סאדאת נועדו המלחמה והשלום שבא בעקבותיה לשמש מקפצה לתיקון פגמיה של החברה המצרית מבית ולשיקום כלכלתה של מצרים. מי כסאדאת ידע כי חגיגות הניצחון המדומיין שנחלו כביכול הערבים באוקטובר 1973 לא תקדמנה את הערבים לשום מקום, כפי שהוכיח המקרה המצרי או הסורי, וכפי שעתיד להוכיח גם המקרה של חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה, שהפך את המהלומה שספגו הוא ואנשיו בקיץ 2006 ל"ניצחון אלוהי".

דרכו של סאדאת לא היתה נקייה מפגמים וממהמורות. אבל הצלחתה של מצרים להוסיף ולעמוד על שתי רגליה במהלך הסערה שפקדה את האזור כולו נעוצה בבחירה האסטרטגית של סאדאת בשלום, שלה מחויבים גם יורשיו.

העוצמה הישראלית הוכחה במלחמה למרות המחדל שליווה את ראשיתה. גם כיום, עוצמתה הצבאית של ישראל וחוסנה הכלכלי והחברתי הם הבסיס לשגשוגה והסיבה שיותר ויותר ערבים מכירים בצורך להכיר בה ולכונן עימה יחסי שלום. זהו לקח חשוב באזורנו, אזור של חולות נודדים שבו מדינות וחברות קורסות, אוכלוסיות שלמות נעקרות מבתיהן ומאות אלפים נטבחים בידי שליטיהם או שכניהם, והעולם שותק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו