נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, הביא בביטחון רב למשאל עם את ההכרעה על הסכם שלום עם מורדי פאר"ק • הוא כבר חשב שפרס נובל בכיסו - אבל העם הפתיע והצביע נגד • מה צופן העתיד?
ממשלת קולומביה הגיעה להסכם היסטורי עם מורדי פאר"ק (הכוחות החמושים המהפכניים של קולומביה), אשר היה אמור להוביל לפירוק המורדים מנשקם. הנשיא המכהן, חואן מנואל סנטוס, כבר התכונן לנסוע לאוסלו, כדי לקבל פרס נובל לשלום, שנדמה היה בכיסו. אבל בזמן שהעולם מחא כפיים, לכבוד סיומה של מלחמה בת 52 שנה, רוב מזערי של העם הקולומביאני, 50.2% ליתר דיוק, אמר לא להסכם השלום.
מי שהיה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שזה קורה, היה הנשיא הקודם אלברו אוריבה, שטען כי ההסכם בין המדינה לארגון המורדים הוא כתב כניעה לטרוריסטים. העולם סבר אחרת, ונראה היה שהפור נפל. הכל היו בטוחים שמשאל העם על הסכם השלום יסתיים בחגיגה. העולם כבר עמד למחוא כפיים על יכולת שני הצדדים להתגבר על שנאה יוקדת ועל שנים של עימותים אלימים, בדרך להאצת שגשוגה של קולומביה. אבל, כאמור, אוריבה ניצח. סנטוס נותר המום אך נחוש להיאבק עד סוף כהונתו למען השלום. בינתיים הוא מתאמץ להמשיך את הפסקת האש שנמשכת שנה.
ארגון פאר"ק הוא מיליציה מרקסיסטית־לנינסטית אלימה שנוסדה ב־1964. הוא יצא מתוך המפלגה הקומוניסטית בקולומביה, על רקע טענות כי הימין מתנכל לקומוניסטים ואינו מאפשר להם לפעול במסגרת הדמוקרטית והפרלמנטרית, כך שאין להם ברירה אלא לרדת למחתרת.
אחת ממטרות המאבק העיקריות היתה לגרום להשקעות לאומיות בפריפריה הכפרית המוזנחת של המדינה, והם זכו לתמיכה בלתי מבוטלת של הכפריים. הארגון הפך לכאב הראש הגדול ביותר של המדינה. אלפי חייליו לחמו מתוך הג'ונגלים והתפרנסו בעיקר מהברחת קוקאין לארה"ב, ומחטיפות אישים. הם נודעו באכזריותם ובמעשי הטרור הקשים שלהם, ששיאם היה ב־3 בנובמבר 1998, כאשר פיצוץ שהם גרמו לו בעיר מיטו הביא למותם של 130 איש. במהלך העימותים נהרגו, בקרב שני הצדדים, כ־220 אלף איש, ומיליונים נעקרו מבתיהם. בשיאו שלט הארגון בכ־40 אחוזים משטח קולומביה, וכיום הוא שולט בכ־30 אחוזים. ב־2001 הכריזו עליו ארה"ב והאיחוד האירופי כארגון טרור.
בשנים האחרונות גבר רצונה של המיליציה האכזרית להגיע להסדר, בתנאי שיתאפשר לחייליה להשתלב בחברה הקולומביאנית ולחיות בה חיים נורמליים. לממסד היה עניין עצום לשים קץ למלחמה הלא נגמרת הזו. קולומביה היא מדינה גדולה (כ־48 מיליון אזרחים על שטח שגודלו כפול משטחה של צרפת), שמצבה הכלכלי טוב, ושפוטנציאל התפתחותה מוגבל בגלל בעיית הביטחון האישי. מפגש האינטרסים בין הארגון, המונהג על ידי טימולאון חימנס, איפשר את ההידברות.
המו"מ הארוך והמייגע הביא להסכמות שאינן פשוטות לשני הצדדים. פאר"ק אמור להפוך ממיליציה צבאית למפלגה פוליטית, אשר ישוריינו לחבריה חמישה נציגים בבית התחתון ובבית העליון בבחירות הבאות, שיתקיימו ב־2018, ובעוד שתי תקופות כהונה. נציגים אלה יהיו בעלי זכות דיבור אך לא בעלי זכות הצבעה. הארגון יעבור למחנות האו"ם, ובתוך 180 יום יפקיד בידי האו"ם את כל נשקו. צבא קולומביה ישמור שמירה היקפית על המחנות הללו, כדי שגורמים בימין הקיצוני לא יפגעו במיליציה המתפרזת.
יוקמו בתי דין מיוחדים, שבפניהם יישפטו מי שייאשמו בפשעי מלחמה. נאשמים שיודו בפשעיהם ישלמו פיצויים לקורבנות או למשפחותיהם, והעונשים עליהם לא יחרגו מעבודות לטובת הציבור ומהגבלות תנועה למשך פרקי זמן מוגדרים. מי שלא יודו בפשעיהם ויימצאו אשמים - ירצו עונשי מאסר של 20 שנה לכל היותר. פאר"ק יתחייב גם לשים קץ להברחת קוקאין.
בפאר"ק מתקשים לקבל את סעיף ההתפרקות מן הנשק, כיוון שהיה בכך משום ויתור על כבודם החיילי. עבור הממשלה הקושי העיקרי היה בסעיף החנינה. הנשיא לשעבר מחה בכל תוקף כנגד הנכונות לחון אנשים שעסקו ברצח, בשיווק סמים קשים, בגיוס קטינים בכוח, בחטיפה ובהרג חפים מפשע.
גול עצמי
עבור הציבור העירוני (יותר מ־70% מן האוכלוסייה), ובעיקר המעמד הבינוני שבו, הפכה המלחמה המתמשכת לסוג של מחלה כרונית. רובו נולד לאחר שזו החלה, ולא הכיר חיים אחרים. בעוד בפריפריה הכפרית היא גבתה קורבנות רבים - בערים היו נגיעותיה צנועות הרבה יותר, ורוב האזרחים ידעו על קיומה בעיקר מחדשות הטלוויזיה ולא מהתנסות אישית. התעמולה על כך שמדובר בוויתורים מפליגים לטרוריסטים, במקום לתבוע מהם מחיר מלא על אכזריותם, עשתה את שלה.
בעוד העולם משתאה מהצלחת הצדדים להידבר, ללחוץ ידיים, להיעזר באפיפיור פרנסיסקוס ולהגיע להסכמות בפיסגה בקובה, הועלו בקולומביה טענות על חולשה וותרנות. באוסלו כבר דובר כאמור, ברצינות, על הענקת פרס נובל לנשיא סנטוס, ולאחר שההסכם נחתם על ידי אנשים רציניים ונרגשים, נדמה היה לעולם שהעניין סגור.
אלא שסנטוס הבטיח לציבור כי ההכרעה תהיה שלו, וכי כל הסכם שיושג לא יתבצע לפני שיאושר במשאל עם. הוא ביקש להבטיח לעצמו שקט במהלך המו"מ, והאמין כי אחרי כל כך הרבה שנים, ימחאו הקולומביאנים כפיים לכל הסכם, וכך כרה בור לעצמו.
בתוך ימים מעטים נערך משאל העם. האופוזיציה דיברה נגד מתן האפשרות לרוצחים האכזריים להימלט מעונש תמורת התנצלות מפוקפקת. הממשלה דיברה על ההישג הדרמטי שבהבטחת הרגיעה. האופוזיציה טענה שזה שנה יש כבר שקט, בגלל הפסקת האש, וכי עדיף לנהל את הסכסוך המתמשך הזה במקום לפותרו בדרך שכזו.
סקרי דעת הקהל הראו יתרון של 20 אחוזים לתומכי ההסכם. אבל ביום ראשון השבוע ירד גשם זלעפות, ורבים מאומרי ה"הן" נותרו בבית כיוון שהיו בטוחים בניצחון התומכים, וכיוון שהנושא לא היה בעצמותיהם. רק 38 אחוזים מן המצביעים הגיעו לקלפי, ומקרבם תמכו בו רק 49.8 אחוזים.
מה צופן כעת העתיד לקולומביה - אין לדעת. אבל אנו חייבים לשאול את עצמנו - אם ניזכר במשאל הלא מתחייב בקרב חברי הליכוד, ביוזמת אריאל שרון, על הנסיגה מעזה; בברקזיט המיותר, ביוזמתו של דיוויד קמרון; וכמובן במשאל העם הקולומביאני - מה התבונה בעקיפת ממשל הנציגים במדינות דמוקרטיות? מדוע לא לדבוק בבחירות הפרלמנטריות או הנשיאותיות ולהותיר לנבחרים את ההכרעות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו