לחולל תיקון - ולהיגאל

רעיונות ציוניים בעלי גוון משיחי נתפסים כבלתי תבוניים • "ארץ אבות" או "שיבת ציון"? תודה, לא אצלנו • אך מה שמוגחך כהזיה טומן בחובו מסר הומניסטי

בסתיו 2005, לאחר פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, לנוכח חרדת מתיישבי יהודה ושומרון מגורל דומה, כתב אליעז כהן, חבר כפר עציון, שיר לראש השנה תשס"ו: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור יהודים נודדים". מאז שחרורי מצה"ל לפני יותר משנה, אני משתדל שלא נראה שוב יהודים מגורשים מביתם בארץ ישראל. בהשתתפותי הפומבית בדיונים בסוגיה זו, נתקלתי תמיד בתגובה פוסלת, החוזרת בדפוס קבוע: מסבירים לי בעדינות ולפעמים בבוטות, שטענותיי נגועות בהזיה משיחית. אם רק אמרתי את המילים "ארץ אבות" או "שיבת ציון", כאילו כשלתי בסוג של "פאול טכני", ואז מייד נתלים במילים אלה כדי להסביר איך "תפסו אותי" מדבר ממקום שמזמן הפך לבלתי תקני.

אבל איך אפשר לדון עימי באורח רציונלי? נוהגים לומר לי: "תבין, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה, העניין כבר סגור, תתעורר, בסופו של יום חוזרים לגבולות 67', ובכלל, מי אתה שתבקש לשנות?" באחד מאירועים אלה הטיחה כלפיי אישה מכובדת: "בטח חמור לבן מחכה לך בחוץ". 

 

•••

בתהליך טיהור מתמשך המתנהל בעשורים האחרונים בהתמדה, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר הסדר התבוני, הוגחכו כהזיה מנותקת. בתוך כך, השמאל הציוני ביקש למקם עצמו מחדש בתווך פרגמטי נטול משיחיות. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיני הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א"ד גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן־גוריון. בדברי ברכה לאלבום העשור למדינת ישראל כתב בן־גוריון: "ולפני שלושה דורות, בדיוק לפני שמונים שנה (1878), נפל דבר: שלושת הגורמים בהיסטוריה היהודית, תורשה, סביבה והרעיון המשיחי, שפעלו בנפרד, ולרוב מתוך סתירה והתנגשות הדדית, התלכדו בנקודת מוקד אחת של יוזמה חלוצית, והוקם הכפר העברי הראשון בארץ (פתח תקווה)..." 

גם בהציבו את ייעודו הלאומי של עם ישראל ככרוך בשליחותו המוסרית, דיבר בן־גוריון בשפת הגאולה היהודית. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה אמר: "על כל אחד מאיתנו לעשות בשעתו את המוטל עליו למען הגיע לשלב עליון יותר מזה שעמדנו בו בראשיתנו. דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלמה של העם העברי בתוך גאולתה המלאה והשלמה של האנושות כולה. אמונתנו ב'אחרית הימים' עומדת בכל תוקפה, וכל עוד לא קם בעולם כולו משטר הבנוי על הצו היהודי 'ואהבת לרעך כמוך' לא נשקוט ולא ננוח" (בן־גוריון, "במערכה", כרך רביעי, עמ' 25-24). למתבונן בחטף, אכן שפת בן־גוריון יכולה להיראות כשפת הרב קוק. המצפן שהורה להם את חזונם היה משותף. הדיון העכשווי לא יוכל אם כן להתקיים בלי להסכים לבירור מחודש, כן וביקורתי של מערכת הקואורדינטות המושגיות שבה מבקשים לנווט את עתידנו. 

ובכן, נתחיל מההתחלה. כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה בפועל. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. כפי שכתב יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם: "התמימות - תמימות האמונה - היא אם כל המעשים הגדולים, האמנו והגשמנו". אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו קוראים בפשטות משיחיות. לכך התכוון, להבנתי, הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן, כשאמר על הרעיון המשיחי שהוא תרומתה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות. משיחיות היא האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה. משיחיות היא האמונה שמה שקורה, על הסבל והדיכוי השוררים כאן ועכשיו, אינו בהכרח מה שימשיך לקרות, כפי ששרו הפרטיזנים בימי החשיכה הגדולה: "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא". כשאדם מאמין בסיכוי לשינוי, קוראים לזה בפשטות "תקווה". לכן תמצית המשיחיות כרוכה בתקווה שאפשר לשנות, אפשר לתקן.

במחזור התפילות המופלא שערך יונדב קפלון, בתפילת נעילה שזר את שירה של יונה וולך: "החיים שיש לך/ הם החיים שחיית/ הבט אחורה בהבנה/ מצא את נקודת הבראשית/ הבריאה/ ברא את עצמך/ ...תקן/ כאחד שהבריא/ כאחד שחלה". קו ישיר מחבר בין יכולתו של אדם יחיד לתקן, לברוא עצמו מחדש, לבין יכולתו לפעול ולהשפיע, לחולל תיקון והבראה ברמה הלאומית וגם הקוסמית. זו תמצית בשורת ראש השנה, בהדגשת פוטנציאל החידוש והשינוי מתוך הבריאה הקוסמית המתחדשת.

 

כנהג אמבולנס בנסיעת חירום

על האופן שבו אדם יחיד יכול להשפיע, כתב הרמב"ם בהלכות תשובה: "בכל יום חייב אדם לראות את העולם כולו כמונח על כף המאזניים, חציו חייב וחציו זכאי ומעשה אחד שלו מכריע את הכף". גם אדם יחיד בפעולתו הקטנה יכול, אם כן, לחולל השפעה קוסמית - זו אמירה הומניסטית שאין למעלה ממנה.

להיות אדם פירושו להיות מסוגל לפעול ולהשפיע. בדיוק במקום הזה הופך הרעיון המשיחי לרעיון הומניסטי גואל, בקריאתו לאדם להאמין ביכולותיו לפרוץ את סדר עולמו ולהיוולד מחדש. מזהירים מפני האדם המשיחי; מבזים אותו כמנותק מהמציאות או כמי שמתעלם מהם במודע. אלא שגם בכך ההפך הוא הנכון: דווקא מי שמחויב בפעולתו לחזון נצחי ארוך טווח, מחויב שבעתיים בתשומת לב קפדנית לתנאי הדרך. כמו נהג אמבולנס בנסיעת חירום - הדחף הכרוך בהצלת חיי אדם לא מתיר לו להתעלם מתנאי הדרך ולהתהפך בסיבוב. תפילות ראש השנה מתמקדות בחרדת היהודי הכרוכה בידיעה שהכל ארעי, ובאמונתו שהכל נתון לשינוי לטוב או לרע. הן מקבלות ביטוי בתפילת חנה, בהולדת יצחק ובסיפור העקידה. בתוך כך התהווה הרעיון המשיחי השזור בתפילה החוזרת כחוט השני, בכל תפילות החג: "ובכן תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו". לו יהי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו