זמן ליצירת מציאות חיובית

לעיתים אנחנו נכשלים מפני שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא של חוסר סיכוי לשינוי • אם נספר אותו כסיפור של צמיחה, נראה שהמצב לא נורא כפי שחשבנו

1 שנה חדשה אינה מתחילה מאפס, אלא נצברת על גבן של קודמותיה, שנים טובות ורעות. גם התחלה חדשה אינה מוחקת מה שקדם לה; מתחילים מחדש על גבם של ההתחלות והסיומים הקודמים. גם אם לא הגענו למה שביקשנו, גם אם לא השגנו מה שקבענו לנו לפני שנה ושנתיים, אל ייאוש. מה שנראה ככישלון, יצר שינוי כלשהו, המאמצים שהשקענו הטביעו רושם על המציאות, ומה שנראה על פני השטח אינו מה שמתרחש במעמקים. 

אנחנו עַם שבשורותיו הרוחניות והמוסריות היו מהפכניות, אבל יישומן בפועל תלוי בתהליכים היסטוריים ארוכים. אין "זבנג וגמרנו". לא רבולוציה אלא אבולוציה. 

כמו "מֵי השילוח ההולכים לאט", גם שיבת ציון דורשת זמן. לא צריך לדחוק את הקץ מכל כיוון שהוא. ולא רק גאולת האומה, אלא גם גאולת הפרט, האדם, נפשו, רוחו וליבו. מה שלא הספקנו בשנה הזאת, נמשיך בשנה הבאה. כל שצריך זו סבלנות. 

 

2 לאחר שגלינו מארצנו והתרחקנו ממנה ומחיים לאומיים בריאים, הלכה והתמוססה גם הטבעיות שבמחזור הזמן. הזמן איבד את מלאותו והצטמצם לזמן דתי בלבד: זמני היום (תפילות ומצוות התלויות ביום), זמני השבוע (שבת וימי החול), זמני השנה (חגים ומועדים) ועוד. 

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (בבלי, ברכות ח). מראשית השנה הקדומה נותר יום הדין בלבד. משפט עולמי שבו נידונים האנושות והיקום כולו על עתידם בשנה הקרובה. אימת הדין מרחפת בחלל האוויר, מיסטֶריוּם טרֶמֶנדוּם (המסתורין הנורא), המלך המשפט. אז ייתקע בשופרות. "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם". 

אבל אנחנו חיים בארץ הטובה הזאת, ובזמן המיוחד הזה לא מרגישים אימה אלא התחדשות מבטיחה והתרוממות רוח. תמיד חשבתי שלא במקרה מתחילה שנת הלימודים החדשה בזמן הזה. חישבו על ההתרגשות שחווינו הן כתלמידים והן כהורים לתלמידים הפותחים שנה חדשה בבית הספר. אי אפשר להתכחש לפער שמתקיים אצלנו בין הסיפור הדתי לסיפור של הטבע והתרבות.

 

3 אכן, עם שיבת ציון, חוזרים גם אוצרות התרבות והרוח המחוברים לחיי עם היושב בארצו, במקומו הטבעי. רבים מהאוצרות הללו היו רדומים במשך שהותנו בחוץ. עתה, עם התבססותנו בארץ, הם הולכים ומתעוררים. זה סודה של הדיאלקטיקה הישראלית המיוחדת רק למי שחי בארץ שאליה מכוונים חגי המקרא: המתח הפורה בין קודש לחול, בין יראה להתרסה, בין כבוד לחוצפה, בין אימת הדין לשמחת ההתחלה החדשה, בין מה שמספרים לנו למה שאנחנו חווים ומריחים באמת. 

כי אי אפשר, בהחלט לא, להתעלם מהזמן הטבעי, הסתיו, עונת הביניים המפרידה בין קיץ לחורף. הקיץ הישראלי הלוהט והמיוזע מפנה מקומו, לא בלי התנגדות עקשנית בדמות גלי חום מתפרצים, לעונה קרירה ונוחה יותר. העצים משוחחים איתנו באמצעות ריחות חדשים שקשה היה להבחין בהם קודם, כשהשמש הצמיתה בלהט אדירים כל התנגדות, ולו הקלה ביותר. 

 

4 הביטוי העוצמתי "היום הרת עולם" שבתפילת ראש השנה מתפרש כ"היום נולד העולם". אבל במקורו מדובר בביטוי הפוך. לא התחדשות ולידה מחדש אלא הריון עולם ללא לידה בסוף, כלומר מוות. 

נביא החורבן ירמיהו עמד בשערי ירושלים ולאחר מכן בשערי המקדש והתנבא: "הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמיהו יט). 

פקיד השלטון, שלא אהב את הדברים הקשים, היכה את הנביא ירמיהו וכלא אותו בסד למשך יממה. למחרת, כשהשתחרר הנביא מעינוייו, קילל את תפקידו כפוי הטובה. הוא סיפר, שבכל פעם שביקש להשתחרר ולהפסיק להתנבא, לא יכול: "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו, כ). 

דבר הנבואה היה חזק ממנו, וגם אם ניסה לזנוח את הנבואה, זה היה לשווא. "שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!" (נ' אלתרמן, "פגישה לאין קץ"). לכן קונן על היום שבו נולד, שכפה עליו לחזות בחורבן עירו. מעדיף היה להישאר ברחם אמו לעולם ושם למות. "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ... אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם, וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם" (ירמיהו שם).  

והנה, חכמינו הוציאו את הביטוי הזה מהקשרו הנורא וחיברו אותו בתפילה עם התחדשות ולידה. הלידה (יום הולדת!) מאירה את המשפט העולמי (היום יעמיד במשפט) באור של תקווה. זה לא רק משחק מילים גרידא, אלא שינוי מציאות. אנחנו עם שכרת ברית עם המילה והאמין בכוחה לברוא עולמות ולהחריבם. 

שינוי משמעות הביטוי מספק לנו שיעור לחיים: לעיתים אנחנו נכשלים עוד לפני שהתחלנו, מפני שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא סיפור של כישלון, של חורבן, של חוסר סיכוי לשנות ולהשתנות. 

אולי, אם נספר לעצמנו את הסיפור באופן שונה, לא כסיפור של כישלון אלא כסיפור של הצלחה וצמיחה תוך התמודדות עם קוצים וברקנים ומכשולים; אם נוציא אותו מההקשר השלילי הקודם וניטע אותו בהקשר חדש, נראה שהמצב לא נורא כפי שחשבנו ואפשר לחדש ולהתחדש. 

 

5 לא, ראש השנה אינו רק "יום הדין", אלא גם "יום עדין", שבו מתנערת הבריאה מ"הרוגי התמוזים" ומאבלו של חודש אב, ונוסכת בנו תקווה שאפשר להתחדש, לסגור חלונות סוררים בחיינו ולפתוח אחרים. 

"היום הרת עולם" נאמר בתפילה, וגם לזה מכוונת תקיעת השופר: התעוררו מעלפון החום, מקיבעונות רעיוניים, ממחשבות ייאוש, התעוררו והתחדשו, כי יש תקווה לאחריתנו, ומהשברים שבחיינו תעלה תרועה גדולה שתתקע בשופר גדול לחירותנו ותבקש: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". 

שנה טובה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו