הצצתי לצד השני, ואז החלטתי שיותר טוב להישאר בחיים

מהרגע הראשון הרופאים לא נתנו לי סיכוי והזדרזו לקבור אותי • אני דווקא בחרתי להיות עקשן כפרד, ובהליך ארוך ומאומץ של ריפוי, פיזי ונפשי, ניצחתי כנגד כל הסיכויים • גונן גינת פלירטט עם המוות, וחזר לספר על הנס האישי שלו

לפני כחודש צדה את עיני ידיעה - נשיא אוזבקיסטן, איסלאם קרימוב, אושפז במצב קשה עקב דימום מוחי. ידיעה זו הקפיצה אותי, כי לפני קרוב לשנתיים עברתי אירוע דומה, דימום מאסיבי במוח. לאחר שמוחי חזר לתפקד, אחרי עבודה קשה מאוד, כל פיסת מידע בנושא תופסת אותי. המשכתי לעקוב, ואחרי כשבוע התפרסם כי קרימוב מת, וכך כתבתי באותו היום: "נשיא אוזבקיסטן איסלאם קרימוב מת היום, בדיוק מאותו הדבר שממנו נפטר אריאל שרון, לפני שנתיים וחצי. ושניהם חטפו את אותה הפגיעה במוח שאני חטפתי. וכיוון שיש אינדיקציות לכך שבניגוד לקרימוב ולשרון, אני כנראה בחיים וכבר אין סכנה לחיי, זה אומר שני דברים: שהאל אוהב אותי אפילו יותר מראשי מדינות (בצדק, אני חמוד יותר) ושהטיפול הרפואי שקיבלתי, ברפואה הציבורית המושמצת שלנו, טוב יותר מהטיפול שמקבלים ראשי מדינות..."

אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור מרגע אחר, משיחה שלי עם אחד הרופאים המעולים שנפלתי לידיים שלהם. בסיום אחת מתקופות האשפוז, הוא שאל אותי מה מציק לי. עניתי שאני עושה מאמצים גדולים כדי להחזיר לעצמי יכולות שנלקחו ממני, ושלא תמיד יש תוצאות, וכאשר יש - הן איטיות להחריד. הרופא הוריד את משקפיו, הביט בי ואמר לאט ובשקט: "תגיד לי, אתה אידיוט? אתה מבין בכלל באיזה מצב היית? לפי הצפי המקובל אתה היית צריך להיות עכשיו עמוק באדמה, במצב של ריקבון, כשמעליך מצבה מאבן ומסביבך תולעים. במקום זה אתה יושב איתי במשרד, שותה תה - ומתלונן. להגיד תודה אתה יודע? כנגד כל הסיכויים אתה חי, והמוח שלך חזר לעצמו, בניגוד לציפיות. יש לך כיפה, תגיד לפחות תודה לאל. קרה לך נס".

אחרי שלקח אוויר, הוא שאל: "איך אתה מסביר את זה שחזרת לחיים כנגד כל הסיכויים?" 

עניתי: "אתה הדוקטור, אתה תסביר". 

הוא התעקש: "אני רוצה לשמוע על נקודת מבטך".

עניתי לו: "קיבלתי הזדמנות שרק מעטים מקבלים, להציץ לצד השני. אז הצצתי, והגעתי למסקנה שפה כיף יותר, והחלטתי להישאר. הילדים שלי פה, האחים שלי כאן, אז גם אני רוצה להיות פה... תבין, דוקטור, אני טיפוס עקשן. אבי ז"ל היה אומר לי כשהייתי ילד: 'תפסיק להיות עקשן כמו פרד'. אבל נשארתי פרד - אם אני מחליט משהו, אני עומד בזה. אז מהרגע שהחלטתי להישאר בחיים, ידעתי ששום דבר לא יעצור אותי. ברור שהיו משברים, ופיתוי ענק לשכב ולתת לחושך לעטוף ולקחת אותי, אבל אבי צדק, אני עקשן כמו פרד".

ניסה הרופא כיוון אחר ואמר: "חשבתי שאוציא ממך סיפור מיסטי, כמו הסיפורים על אנשים שראו מנהרה עם אור".

השבתי: "שום מיסטיקה. פה הרבה יותר מעניין וכיף מבצד השני, אז נלחמתי להישאר פה, מצטער שלא עמדתי בציפיות".

תהה הרופא: "פעם תכתוב על זה?"

אמרתי לו: "פעם, אם בכלל אוכל לחזור לכתוב..." 

 

"רק נפלתי"

בהתחלה הרופאים העריכו שזה לא יקרה, שלא אוכל לחזור לכתוב, גם לא דרך המחשב. והאמת היא, שעד שהמוח חזר לעצמו ואיתו יכולתי לכתוב, עברתי דרך ארוכה ומייגעת, אבל בואו נחזור גם להתחלה של כל מה שעברתי.

זה היה יום שני בבוקר. לפני הנסיעה למערכת העיתון נפגשתי עם חברים בבית קפה על כביש החוף, ל"פרלמנט" הקבוע שלנו. שתיתי שתי כוסות קפה, אחרי שכבר הספקתי בבית, קודם לכן, לשתות גם שתי כוסות קפה (שתיית הקפה המוגזמת היתה כנראה מהגורמים לאותו דימום במוח). קישקשנו כשעה לפני שהמשכתי לת"א, שם עם כניסתי למשרד, הרגשתי לפתע סחרחורת נוראה. הספקתי לספר לנוכחים שיש לי סחרחורת כפי שמעולם לא היתה לי - ונפלתי.

על הרצפה שמעתי צעקה: "תזעיקו אמבולנס". הרגעתי: "בלי היסטריה, לא צריך אמבולנס, רק נפלתי". למזלי לא שמעו לי, ובתוך דקות הייתי באיכילוב. מכאן והלאה אני כבר לא זוכר מה קרה. הועברתי לטיפול נמרץ נוירוכירורגי. מדי יום עשו לי MRI ו־CT, בעיקר כדי לקבוע אם לפתוח את המוח ולנקז את שיטפון הדם. למזלי, בכל יום קיבלו הרופאים החלטות נכונות והצילו את חיי, אך עדיין, הצפי שלהם לגבי עתידי הוא שאהיה גוש בשר, ששוכב במיטה ומחובר לצינורות. מאוחר יותר סיפרו לי שמדי פעם התעוררתי ואמרתי לסובבים אותי - בני המשפחה שלא השאירו אותי רגע לבד - "לא משנה מה יידרש ממני - אצא מזה".

אחרי כחודש הועברתי לבית לוינשטיין. את הנסיעה לשם, באמבולנס, אני זוכר, בעיקר כי ניסיתי את החושים שלי, ובדרך חישבתי היכן אנחנו נמצאים. כשהגענו לרעננה הייתי בטוח שאנחנו בקלנסווה. כדי לעמוד על מצבם של פגועי מוח, נהוג לשאול אותם, בין השאר, "האם אתה יודע היכן אתה נמצא?" כשאותי שאלו זאת, עניתי בביטחון - "קלנסווה". תיקנו אותי, אבל רק אחרי שבוע השתכנעתי שלא עובדים עלי.

בכלל, פגיעה במוח מזמנת קטעים מצחיקים. למשל, זמן רב חצי הגוף השמאלי שלי היה משותק לגמרי. לא יכולתי להפעיל דבר (גם כיום יש לי שיתוק חלקי). איבדתי לחלוטין את התחושה בצד הזה, ויום אחד רופאה הגיעה לבדוק זאת. היא ביקשה שאפנה מבט לתקרה, ואחרי דקה, כשהבינה שלא הרגשתי דבר, ביקשה שאסתכל על היד השמאלית - שם, בין המרפק לכף היד, ראיתי שלוש מחטים תקועות, עמוק. על הניסוי הזה חזרו הרופאים כמה פעמים, גם ברגל, אבל לא הרגשתי כלום. בערב שבת אחד, אחרי הרבה זמן, התחושה חזרה. התארחתי אצל אחד מאחיי, ובנטילת ידיים שאחרי הקידוש עמדתי עם יד שמאל מתחת למים הזורמים ולא זזתי. 

"נו, מה קורה?" שאל אחד העומדים אחריי בתור. 

עניתי: "המים קרים".

שאל: "אז מה?"

עניתי: "כבר יותר משנה וחצי לא הרגשתי ביד הזו תחושה של קור. הרגע, התחושה פתאום חזרה. תן לי ליהנות".

או סיפור אחר: כאשר יש תחושה רק ברגל אחת, התחושה היא, כשהרגל עם התחושה נוגעת במשותקת, שאתה נוגע ברגל של מישהו אחר. כאילו יש אדם נוסף במיטה. אותי זה לא הטריד, אך מאושפז אחר במחלקה הודה שהזעיק בלילה את האחיות, פעמיים, כי היה בטוח שמישהי נכנסה למיטה שלו.

גם אני הזעקתי אחיות באמצע הלילה, כי למרות השיתוק הייתי מתעורר עם כאבי תופת, כאילו התחשמלתי ברגל. סוג של כאב פנטום. התברר שלמרות שאיני מרגיש אותה, הייתי מזיז אותה והיא נתקעה בסורגי המתכת של המיטה. ההסבר שקיבלתי היה מנחם: "זה אומר שמשהו במוח מנסה להעיר את הרגל". עברה שנה וחצי עד שהרגל באמת התעוררה.

 

לשחזר יכולות

אבל בשלב הראשון, דבר לא התעורר. גוש פלסטלינה החליף את המוח שלי. הדימום הרס את הזיכרון והיקשה על הדיבור. מאוחר יותר הסבירו לי שמה שהציל אותי היה שגם כשהיה לי קשה מאוד לדבר - התעקשתי. מישהי שמכירה אותי היטב אף אמרה לרופא, כששמעה שאולי לא אוכל לדבר: "תירגעו, הוא קשקשן כזה גדול, ששום דימום במוח לא יסתום לו את הפה". צדקה - היום רק מחכים שאסתום לרגע.

אז, בהתחלה, גם היכולת הקוגניטיבית נעלמה. במרפאות העיסוק עשו מאמץ להחזיר לי את החשיבה ואת הזיכרון, ולמזלי הייתי מודע למצבי, והבנתי שאני חייב להשקיע מאמץ גדול כדי להחזיר את מה שאבד. ביקשתי לוחות סודוקו, ובכל יום שעבר עשיתי יותר ויותר, גם תשבצים. למרות שלקח לי זמן, זה מה שעזר להחזיר את היכולות השכליות שאבדו בדימום. בגלל טראומת אובדן הזיכרון והחשיבה, עד היום אני עושה סודוקו וחידות זיכרון בכל יום - ונהנה מזה.

בואו נחזור שוב אחורה, כמה חודשים אחרי האירוע. אני זוכר שנשלחתי לרופאה שמתמחה בהחזרת יכולת הדיבור. היא תהתה: "למרות שאני קוראת בדו"חות של הרופאים על הפגיעה אצלך במוח, אני מקשיבה והכל בסדר בדיבור שלך. עשית משהו מיוחד?"

אמרתי לה שבתקופה הראשונה הכרחתי את עצמי לדבר, למרות הקושי, ואז סיפרתי לה סיפור מילדותי: "כשהייתי בבית הספר היסודי, לאחד המחנכים שלי קראו יצחק גלוסקא, והאמת שהכל בזכותו". 

היא ניסתה להבין מה הקשר, אז הסברתי: "גלוסקא היה איש רוח. איש תרבות מאופק שהיה צריך להתמודד עם כיתה של פראי אדם, ועשה זאת בהצלחה. אני הייתי ילד מעצבן וחוצפן, וחטפתי ממנו הרבה עונשים. בין השאר הייתי צריך להעתיק קלאסיקות מהתרבות היהודית וללמוד אותן בעל פה. באחת הכיתות, גלוסקא פקד עלי ללמוד את הפיוט לפורים: 'אץ קוצץ', שנזכרתי בו בתחילת האשפוז, סמוך לפורים. הפיוט בנוי על משחקי מילים מהסוג של 'גנן גידל דגן בגן', וקשה להגיד אותו במהירות - וכמו דברים רבים שגלוסקא לימד, זה נכנס לי לראש ונשאר שם.

"כשהבנתי אז מהרופאים שנדפק לי המוח, שהזיכרון שלי הושמד ושאיבדתי את היכולת לדבר, שכבתי במיטה בדיכאון, רחוק מאווירת החג. אבל אז נזכרתי בפיוט לפורים, וידעתי שאם אזכר ב'אץ קוצץ' - אציל לעצמי את הזיכרון, ואם אומר אותו במהירות, אז גם הדיבור יסתדר. בהתחלה חששתי איך אשמע, אבל ידעתי שאחד הפלוסים של נפגעי מוח הוא שאפשר לעשות מה שמתחשק, מקסימום יגידו עלי: 'מסכן, נדפק לו המוח והוא מדבר לעצמו שטויות'.

"אז אמרתי את 'אץ קוצץ' פעם אחר פעם. הכרחתי את עצמי והיה לי קשה, אבל בסופו של דבר זכרתי אותו. חזרתי עליו שוב ושוב, ובלב אמרתי תודה לגלוסקא, המורה שבזכותו ניצלו הזיכרון והדיבור שלי. קיבלתי ביטחון, ובפורים ביקשתי שיורידו אותי לבית הכנסת בבית לוינשטיין, לשמוע את קריאת המגילה. היא הסתיימה לפני שהספקתי להגיע, אז ביקשתי שיביאו לי מגילה. נזכרתי שפעם ידעתי את הטעמים, הבטתי במגילה והכל חזר. קראתי את כל המגילה והבנתי תוך כדי שהנה - הזיכרון חוזר אלי, המוח מתחיל להשתקם".

חודשים לאחר מכן, במקום אחר, עשו לי בדיקת זיכרון. היה קשה, אבל הוצאתי את הציון המקסימלי. זה קצת מצחיק, אולי מוזר, אבל ברור לי שלא הייתי עובר את המבחן הזה בכזו הצלחה לפני הדימום במוח. כן, זה מדהים, אבל אחרי שכבר אין לי במוח את האזור שאחראי לזיכרון - הזיכרון שלי טוב יותר. לאבסורד הזה יש הסבר מדעי, אבל אחסוך אותו מכם.

 

שיעורי הצלחה

למרות החשיבות בהחזרת מוחי למצב תקין, גם על הצד הפיזי הייתי חייב לעבוד, בעזרת פיזיותרפיה שעד היום אני עושה. הפעולה הראשונה שלמדתי מחדש היתה פשוטה לכאורה - לקום לבד מהמיטה. נקודת הפתיחה מבחינת הרופאים, להזכירכם, היתה שזה לא יקרה, אבל כבר הבנתם שאני מחליט מה יקרה איתי, ולא אף אחד אחר - אז קמתי.

הקרדיט הענק על כך מגיע לפיזיותרפיסטית המדהימה ג' (שביקשה להישאר בעילום שם). כנגד כל ההערכות, היא לא רק הצליחה לגרום לי לעמוד על רגליי אלא גם להתחיל ללכת. ואת מה שסיכמתי כאן במשפט אחד, היא בנתה בחודשים ארוכים של מאמץ עצום וסבלנות מפלדה.

ג', עם עוד פיזיותרפיסטים ויחד עם המרפאות בעיסוק, כולם מלאכים בעטיפה של בני אדם. הם מקבלים אנשים שהמוח שלהם הושבת, כמו שאר הגוף, ובניגוד למה שידוע לרפואה מצליחים להעמידם על הרגליים - ולמעשה להחזירם לחיים.

כמה חודשים אחרי הדימום, נשלחתי לשיחה אצל רופא, ששאל אותי: "מה היית רוצה להשיג?" 

עניתי: "אני רוצה לחזור לעיתון".

שאל: "למה דווקא זה מה שאתה רוצה?" 

הסברתי לו: "חזר לי הזיכרון, ומה שאני זוכר זה שהיה לי כיף בעבודה. יש לי שם חברים טובים ואהבתי מאוד לפגוש אותם. אני מתגעגע ורוצה לחזור לזה".

הוא נתן לי 1.5%-0.5% שזה יקרה. "חבל שתפנטז, כדי שלא תתאכזב", אמר והתעקש על כך. 

היום, חודשים ארוכים אחרי השיחה הזאת, אני כותב את המילים האלה משולחן העבודה שלי במערכת, מחדרי בעיתון - חזרתי. והנה הלקח: "אל תזלזלו בחצי אחוז, זה המון".

 

אני אחליט

והמעגל נסגר. חזרתי לחיים ולפני כחודש ביקרתי את הנוירולוג, שאמר: "אני רואה שחזרת לעצמך".

הבהרתי לו: "הייתי שמח יותר אם הייתי חוזר למישהו מוצלח יותר".

ענה: "אני לא יכול לעזור לך בזה".

שאלתי: "אז מי כן?" 

אמר: "עזוב שטויות, תמיד תזכור שקרה לך נס, שלא רבים זוכים לו". 

אם למדתי משהו במהלך השיקום זה להקשיב לרופאים, ועל כך אני מודה. עכשיו אמשיך במלחמה שלי עם רשויות הבריאות, כמו קופת החולים, שבניגוד אלי, לא למדה להקשיב להמלצות של רופאים מומחים לגבי טיפולים שעלי לעבור כדי להשיב לעצמי יכולות שאבדו. בכל מקרה, כבר הבנתם שאני לא ארים ידיים, כי זה החינוך שקיבלתי.

חוץ מזה, את רוב הדרך הארוכה כבר עברתי, בזכות הנס והעקשנות כמו פרד. רק לפני כמה ימים הזכירו לי שבזמן שהרופאים מעל מיטתי ניסו לקבוע מתי אפסיק לנשום, התפרצתי על אחד מהם וצעקתי: "אתה לא תחליט מתי אני עוצם את העיניים. אני אגמור כשאני אחליט, לא אתה".

ובינתיים אני פה, ואף קיבלתי עוד החלטה חשובה - אם אוכל להרשות לעצמי, אקנה לי פרד, רק כדי לראות מי משנינו עקשן יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו