זהו. זה לא תרגיל, זוהי אזעקת אמת: תקופת החגים הגיעה. שוב הנסיעה המתישה לקרובי המשפחה בפקקים, שוב השיחות המרתקות עם הדודים, שוב כמויות האוכל שכולם אומרים שהן מוגזמות רגע לפני שהם שואלים מה יש לקינוח, שוב ימי החופשה הארוכים, שנמתחים עד שאתה כבר לא זוכר אם היום חג, שבת או שסתם פיטרו אותך מהעבודה ולא אמרו.
ואתם יודעים מה? אני מת על זה. כן. אני אבי נוסבאום, ואני אוהב את החגים. תקראו לי משוגע, תקראו לי סוטה, העיקר שתקראו לי כשמגישים את העיקריות.
אם לומר את האמת, זה לא תמיד היה ככה. פעם גם אני הייתי מוכן לעשות הכל כדי לברוח בחגים לכל מקום אפשרי, החל ממלון הכל כלול באילת ועד למדינה האיסלאמית של דאעש בסוריה. עד שחוויתי את הטראומה ששינתה הכל: הרגע המכונן, קו פרשת התירוש.
זה היה בסוף העשור הקודם. אני ואשתי, שאז עוד היתה החברה, החלטנו שאנחנו בורחים מכל ארוחות החג, מהטקסים ומהמשפחתיות הדביקה ונמלטים לאיזו חופשה. הצרה היא שנזכרנו ברגע האחרון, ממש יום לפני החג. אחרי שעתיים של חיפוש אינטנסיבי באינטרנט הצלחנו לשים את ידינו על זוג כרטיסי טיסה ליוון, פלוס מקום מוזמן במלון, שאמנם היה פנוי באופן מחשיד ביחס לשאר המלונות באזור, אבל לפי התמונות באתר האינטרנט נראה דווקא ממש נחמד. בשלב הזה עוד לא ידענו שהצלם שלהם ראוי לפרס על אפקטים מיוחדים.
שמחים וטובי לב נחתנו למחרת בשדה התעופה של אתונה, בלי לדעת שזו הפעם האחרונה באותו סוף שבוע שבה נהיה שמחים וטובי לב. ה"העברות" למלון התגלו כמונית טרנזיט ישנה, דחוסה בזיעה של תיירים מ־30 מדינות שונות. כפי שנהוג לומר - "פה כבר חשדתי".
החשד התממש והפך למציאות עגומה כשהרכב המקרטע נעצר בפתח מה שנראה כשילוב בין אכסניית נוער לפנסיון כלבים. קיווינו שהאווירה במלון תפצה על המראה המדכא, אבל כנראה כשהבטיחו באתר שלהם "יחס חם", זו היתה בסך הכל הדרך שלהם לומר שהמזגן מקולקל.
מייד כשנכנסנו ניגש אלינו בחור משופם וזועף, שיתברר בהמשך כמי שמאייש כמעט את כל התפקידים במלון, והצביע על המזוודות שלנו. זה לא שהוא רצה לסחוב אותן או משהו - הוא פשוט רצה שנרים אותן, כי הרגע שטפו (הוא שטף) את הרצפה (מה שאגב לא ניכר ברצפה).
כשהגענו לחדר, קיבלו את פנינו שתי בשורות. הרעה - שהמנורה שרופה, והטובה - שבזכות זה, החדר נראה הרבה יותר טוב. סרקנו את יתר השירותים שיש למלון להציע (גיגית כביסה עם מים קפואים שזכתה לכינוי המופרך "בריכה" ושני בקבוקי יין על שרפרף שהוצג כ"בר בינלאומי"), והחלטנו לצאת לטיול בעיר.
שתינו קצת אוזו, טיילנו, שתינו עוד קצת אוזו, והאווירה התחילה להשתפר. מה שכן, שמנו לב לנוכחות מוגברת של שוטרים וחיילים ברחובות. אמנם כישראלים זה רק עזר לנו להרגיש בבית, אבל בכל זאת, היה שם משהו חריג. כששאלנו את אחד המקומיים, שבדיוק נעל את הסורגים בקיוסק שלו, במה מדובר, הוא רק מילמל "הפגנה" ומיהר להסתלק.
ניסיתי להרגיע את אשתי ולהזכיר לה שכיאה למדינה שבה הומצאה הדמוקרטיה, היוונים בוודאי יתמודדו עם הפגנה בצורה ידידותית ומכילה. אבל השיעול שלה, בגלל הגז המדמיע שכבר נישא באוויר, קצת היקשה עליה להבין אותי. האמת היא שמבחינתנו לא היה בו שום צורך, כי די רצינו לבכות גם בלעדיו: בתוך דקות הכיכר המרכזית שמאחורינו היתה עמוסה במפגינים כועסים, בשוטרים חסרי סבלנות ובסוסים שהרסו להם את מנוחת הצהריים.
נמלטנו מבוהלים לסמטה צדדית והמתנו עד יעבור זעם. אלא שהתברר שהזעם לא בעניין של לעבור. רק אחרי שעות ארוכות, מאוחר בערב, ההמולה מסביב דעכה והעזנו לצאת מהסמטה. אבל מה עושים עכשיו? הרחובות ריקים, מוניות לא חולפות, ואין אפילו מסעדה פתוחה כדי להטביע בה את היגון באיזה סופלקי מנחם.
שוטטנו ברחוב חסרי אונים, מחכים לתפנית בעלילה, וזו אכן הגיעה, כשהבחנו לפתע במבנה שמעליו שלט קטן בשפה מוכרת: "בית חב"ד". אמנם ביום־יום אני לא בדיוק הנופש שמחפש את בית חב"ד הקרוב למקום חופשתו, אבל לנוכח הנסיבות הייתי מוכן להתחייב בו במקום על תרי"ג מצוות, ומצידי אפילו תרי"ד.
השומר החסון שעמד בפתח הלך לקרוא לרב, שיאשר לנו להיכנס. מה אני אגיד לכם, גם בימי הבליינות שלי (שנפרסו על תקופה של חודש בשנת 98') לא התפללתי להיכנס למקום כלשהו כמו בפעם הזאת, על המדרכה מחוץ לבית חב"ד. אבל כיאה למקום, התפילות נענו.
"עכשיו באים?! קדימה, אנחנו כבר באמצע הסעודה!" אמר הרב שהגיע לכניסה, כולו חיוכים, ונראה שלמרות שזה היה ראש השנה ולא פסח, הוא כבר היה בכוס הרביעית.
כשנכנסנו פנימה, הבנו שהרעיון שלנו לברוח מהטקס ומגינוני החג כבר לא יעלה יפה השנה. עשרות האורחים במקום היו בעיצומו של קידוש ראש השנה המוני, שבו הקפידו לקיים את כל המצוות - המוכרות ("עכשיו נאכל סלק שיסתלקו אויבינו") והפחות מוכרות ("עכשיו נאכל נענע שאויבינו יחפשו מי ינענע אותם").
ברירה לא היתה לנו, אז הצטרפנו. אכלנו, שתינו, צחקנו, ומה אני אגיד לכם? היה אפילו כיף. אחרי שהצצתי מהחלון וראיתי שהתנועה ברחוב כבר חזרה לסדרה, נפרדנו מהרב ומהאחרים בחיבוקים וחזרנו למלון במונית. בלילה, לפני שנרדמנו, אמרתי לה: "נראה לי שמעכשיו, בחגים, נזמין חופשה מראש".
"נראה לי", היא השיבה, "שמעכשיו בחגים נחגוג בבית". לא התווכחתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו