חזון של ביטחון

הוא הקים את התעשייה האווירית בימים שבהם המעצמות סירבו לספק מטוסים למדינה הצעירה, כרת ברית מבריקה של אינטרסים עם צרפת ושיכנע את גרמניה לספק לצה"ל נשק בשווי 100 מיליון דולר - בחינם • אבל פיסגת הישגיו הביטחוניים של שמעון פרס נרשמה באוקטובר 1957, כאשר בסודי סודות חתם על הסכם רשמי על הקמת הכור הגרעיני בדימונה • דיוקנו של ביטחוניסט ממולח שדאג תמיד לחוסנה של מדינת ישראל 

משנכנס שמעון בשער "הבית האדום" ברחוב הירקון בתל אביב, נפתח בפניו עולם מדהים, מרתק ומפתה, שלא הכיר מימיו. 

שמעון פרס, צעיר בן 24 מקיבוץ אלומות, גויס למטה ההגנה כדי לעבוד עם מנהיגי המדינה שטרם נולדה, אך כבר עכשיו נערכה למלחמה. השנה היתה 1947, האו"ם בקרוב יחליט על הקמת מדינה יהודית, ושמעון פרס התייצב לפקודתם של דוד בן־גוריון וסגנו לוי אשכול. תחילה מונה פרס לאיש רכש במטה ה"הגנה"; בהדרגה התוודע לשליחי ההגנה שפשטו ברחבי תבל כדי לקנות ולהבריח נשק לישראל לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב. כל פעולות הרכש באותם ימים נערכו במחתרת, ובשיטות בלתי קונבנציונליות וגם לא כל כך חוקיות. פרס וחבריו קנו והבריחו לארץ נשק קל, מקלעים, תותחים, נגמ"שים, ואף מטוסים וספינות מלחמה מארה"ב, מקנדה, מאמריקה הלטינית וממדינות אירופה. 

עולם הביטחון הקסים את שמעון הצעיר והוא נבלע לתוכו. לילות שלמים היה שוקד על מסמכים, דו"חות על חיפוש כלי נשק, מברקים לשליחיו בעולם. לעיתים נשאר במטה עד אור הבוקר, ויום אחד מצא פתק שבן־גוריון דחף מתחת ללוח הזכוכית שעל שולחנו: "שמעון, אל תשכח לכבות את האור!"

המלחמה פרצה, ושמעון קיבל על עצמו עוד ועוד תפקידים. זמן מה שימש ראש שירותי חיל הים, זכה למכונית עם דגלון ולמפקדה בראש גבעת "סטלה מאריס" בחיפה. זמן מה בילה במטכ"ל עם עוזריו אלחנן ישי וארתור בן־נתן ותיכנן את כיבוש הנגב, על הנשק, הציוד והמצרכים הדרושים לשם כך, עד "הסיגריה האחרונה של אחרון החיילים".

אחרי המלחמה שלח אותו בן־גוריון לארה"ב כדי לעמוד בראש משלחת משרד הביטחון. בקליפורניה פגש שמעון מהנדס־טיס יהודי, אל שווימר, לשעבר מתנדב בחיל האוויר הישראלי, והתלונן בפניו על שאין לישראל אפשרות לייצר "ג'טים" (מטוסי סילון) בעוד המעצמות הגדולות מסרבות לספקם למדינה היהודית. אמר לו אל שווימר: "אני יכול לייצר ג'טים". פרס הביא אותו לארץ, גיבש סביבו חבורה של מהנדסים וטכנאים מוכשרים וכך קמה התעשייה האווירית. כעבור כמה שנים אכן ייצרה התעשייה האווירית "ג'טים", טילים ולוויינים והיתה לאחת התעשיות המהוללות ביותר בעולם מסוגה. 

בגיל 29 התמנה פרס למנכ"ל משרד הביטחון. ישראל היתה בסך הכל בת ארבע, מדינה ענייה עם קצת יותר ממיליון תושבים; מדינות ערב איימו עליה בסיבוב נוסף שבו תושמד כליל. אותן מדינות רכשו נשק רב, ובמיוחד הצטיינה בכך מצרים, שהתקרבה לבריה"מ וקיבלה ממנה כמויות אדירות של נשק במושגי אותם ימים - 130 מטוסי סילון, קרב והפצצה, מאות נגמ"שים וטנקים ותותחים ועוד כלי מלחמה אימתניים. ואילו ישראל נותרה מבודדת והנשק בידיה מועט. אז העלה פרס בפני חבריו והממונים עליו רעיון תמוה - לפנות לצרפת ולבקש את עזרתה. הצעתו נתקלה בביקורת, ואף בלגלוג. אך מנכ"ל משרד הביטחון דבק בעמדתו. הוא נסע לצרפת והחל להיפגש עם קציני צבא, חברי פרלמנט, עיתונאים, שרים, מנהיגים פוליטיים ובהדרגה בנה גוש גדול שתמך בישראל. באותם ימים פרצה גם המרידה באלג'יריה, והצרפתים, במידה רבה של תמימות, הפנו אצבע מאשימה אל גמאל עבד אל־נאצר, נשיא מצרים, שאותו ראו כמי שמאמן, מממן ומצייד את המורדים. ולפי האמרה "האויבים של אויביי הם ידידיי" הם נקשרו בברית של ידידות אך גם של אינטרסים עם ישראל. ופרס היה שם.

 

•••

צרפת סיפקה לישראל נשק רב; ולאחר שנאצר הלאים את תעלת סואץ ביולי 1956 ביקשה לבוא עימה בברית צבאית. בעקבות שיחות ממושכות ומקיפות עם פרס הזמינו מנהיגי צרפת את בן־גוריון, משה דיין ופרס לוועידה חשאית בפרבר של פאריס, לשם הגיע גם שר החוץ הבריטי. בוועידה סוכם שישראל תצניח גדוד צנחנים בקרבת תעלת סואץ והדבר ישמש אמתלה לצרפתים ולבריטים לנחות במצרים "כדי להפריד בין הניצים" ולהפיל את נאצר באותה הזדמנות חגיגית. שעה קלה לפני חתימת ההסכם המשולש, הצליח פרס להוציא מהצרפתים הבטחה לבנות לישראל כור גרעיני. התוכנית פותחה וקרמה עור וגידים, ובאוקטובר 1957, בסודי סודות, נחתם הסכם רשמי על הקמת הכור בארץ. כל עמיתיו של בן־גוריון בממשלה, מפקדים בכירים בצבא, ראש המוסד, כמעט כל אנשי המדע ועוד אישים חשובים התנגדו לתוכנית כי חשבו שזהו טירוף, וישראל הקטנה לעולם לא תוכל להקים את הכור. רק שניים תמכו בבניית הכור בדימונה - בן־גוריון ופרס; ואילו משה דיין, הרמטכ"ל וחברו הטוב של פרס, אמר לו בגילוי לב: "שמעון, אני אחריך. אך דע לך: עלי אי אפשר לסמוך!"

קיומו של הכור נחשף על ידי מטוס ריגול אמריקני, ועורר סערה בעולם כולו. ועל אף ההתנגדויות, והביקורת, והלחץ הכבד של ארה"ב על ישראל להפסיק את הבנייה, המשיך פרס בהגשמת המיזם. יחד עם בן־גוריון ועוזריו הנאמנים גייס בחשאי כספים רבים מבעלי הון יהודים באירופה, ארצות אמריקה ואף בישראל. במקום המדענים הסרבנים גייס שמעון פרס חבורה מרשימה של מהנדסים צעירים שזה עתה בקעו מהטכניון, והושיב אותם בבאר שבע, מרחק קצר מדימונה. נשותיהם של המהנדסים התנגדו תחילה ומחאו על כך שבכל באר שבע אין אף מכון יופי; ועוד חמור מזאת, אין בעיר מוסדות בריאות נאותים. שמעון פתר את הבעיה בכך שהבטיח חגיגית לגברות - ואף קיים - לפתוח מכון יופי ומספרה לגברות בעיר הדרומית. אשר לטיפול בבריאות הוחלט לבנות בעיר בית חולים מודרני. כך קם "סורוקה".

הנשיא קנדי, שגמר אומר למנוע את הפצתו של נשק גרעיני בעולם, הפעיל לחץ כבד וברוטלי על ישראל כי תפסיק את בניית הכור. בעת ביקור של פרס בוושינגטון בשנת 1963 הזמין אותו קנדי לשיחה והעלה את הנושא הגרעיני. בו במקום השיב לו פרס: "ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". משפט זה, שהפך ל"נוסחת העמימות" של ישראל, שריר וקיים עד היום.

כל ההישגים הללו לא הספיקו לשמעון פרס. בעת אחד מביקוריו בפאריס נפגש עם ז'אן מונה, אבי "רשות הפחם והפלדה" של אירופה (לימים הפכה זו גרעין לשוק המשותף ואחר כך לאיחוד האירופי). ברשות היו חברות שלוש מדינות: צרפת, גרמניה ואיטליה. "אינכם יכולים להסתפק רק בידידותה של צרפת", אמר מונה לשמעון, "אתם צריכים ליצור קשרים טובים גם עם גרמניה ואיטליה".

שמעון הקשיב - וביצע. ביום חורף מקפיא, בסופת שלגים, נסע עם חברו ארתור בן־נתן לדרום גרמניה, ובכפר ציורי בבוואריה פגש את שר הביטחון הגרמני פראנץ יוזף שטראוס. לאחר שיחה של כחמש שעות ביניהם השתכנע שטראוס שיש לעזור לישראל, העלה את הנושא בשיחה פרטית עם ראש הממשלה אדנאואר - והשניים החליטו לספק לישראל כמויות גדולות של נשק בשווי של יותר מ־100 מיליון דולר - חינם אין כסף. כך הגיעו לישראל מטוסי תובלה "נורד", מסוקים, טנקים, נגמ"שים ועוד כלי מלחמה לרוב.

 

•••

אחרי בחירות 1959 מונה פרס לסגנו של שר הביטחון בן־גוריון. כעבור מספר שנים מונה לשר בממשלתה של גולדה מאיר, ומאוחר יותר, לאחר עימות קשה עם יצחק רבין התמנה לשר ביטחון בממשלתו. בחלקו כשר ביטחון נפל הטיפול בפרשת חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה בסוף יוני 1976. בעוד ראש הממשלה רבין, בתמיכתו של ראש האופוזיציה מנחם בגין ובאישור שרי הממשלה, היה מוכן לשאת ולתת עם המחבלים, שמעון פרס קבע שלא ייתכן כי ישראל תיכנע לאויביה. יחד עם קבוצת קצינים בכירים תיכנן מבצע מתוחכם להצלת החטופים; ממש ברגע האחרון זכה לתמיכת הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש הממשלה. המבצע יצא לפועל ב־4 ביולי וזכה להצלחה עצומה. בחילופי האש נהרגו כמה בני ערובה ויוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל. שמעון פרס פרץ בבכי משנודע לו הדבר, ובהלווייתו של יוני נשא על קברו הספד מרגש ומצמרר.

ב־1977 ניצח הליכוד את מפלגת העבודה בבחירות, ותפקידו הביטחוני של שמעון נגדע. אך תחושתו שהיום ישראל היא חזקה ויושבת לבטח - הביאה אותו למסקנה שעכשיו היא יכולה להרשות לעצמה להיות נדיבה ולהשיג שלום עם שכניה, במיוחד הפלשתינים. אולם בנאי הכוח הגדול, שמעון פרס, לא זכה לראות בהשגת השלום, המשימה שנטל על עצמו. ישראל אכן יושבת לבטח - אך מאבקה עם אויביה הזוממים להשמידה טרם הסתיים. 

 

• הכותב הוא ח"כ לשעבר והביוגרף הרשמי של דוד בן־גוריון ושמעון פרס

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו