גברים מפה ונשים משם

בציונות הדתית מתקשים להתמודד עם הטרדה מינית, אלא אם כן תשאל את הנשים - הן כבר יחרצו את הדין במהירות • גם לברק אובאמה יש תשובה לַכֹּל • ורק אני נותרתי עם הקושי לעכל את בית הכנסת של העתיד 

1 השבוע הם צעקו עלי שאני חייבת להחליט אם אני מוונוס או ממאדים. אני מדברת על פרשת דוידי פרל, ראש מועצת גוש עציון שלגביו דווח שהסכים לשלם סכום גבוה לאישה שהתלוננה נגדו על הטרדה מינית. סוף־סוף משהו מסעיר בציונות הדתית (ולשם שינוי שום רכילות שקשורה בי אישית!); בנוגה ובמאדים הקימו מחנות אימונים. 

בצד הגברים: מניפת טמבור מגוונת. היו ששתקו והיו שקראו לפיטורים מיידיים של פרל. היו שביקשו לחכות עד שייוודעו פרטים, והיו שהעריכו שמדובר ברומן בין פרל לאישה בוגרת שכלל יחסים בהסכמה. היו שקראו לתמוך במשפחתו של ראש המועצה המדובר, והיו שיצאו נגד פורום תקנה, והיו שאמרו שלעולם לא יטילו ספק באישה שטוענת שהותקפה מינית. 

אצל הנשים צופפו שורות. הר סיני, שופרות וברקים. כל מי ששוחחתי איתה וכל מי שהגיבה נדמו לי כמו חומה אחת גדולה שקבועות בה אלפי פיות. ברור שהיתה תקיפה! קשה וחמורה! מי שביקש לחכות מעט עם הדרישה לפיטוריו של פרל הוגדר מייד כ"תומך בטרור המיני". באלו המילים. 

רב ששלח תמיכה לרעייתו ולילדיו של פרל הוקע בכיכר העיר כמחבק אנסים. מי שמילמל שעוד לא ברור מה היה שם, התבקש להתפטר בעצמו. הפמיניזם הדתי יצא למצעד לפידים ותופים, כשכל מה שיש לנו זה דיווח עיתונאי, דל מאוד בפרטים. אתן באמת רואות כל גבר כאנס? 

במצב של "מילה שלו מול מילה שלה" אאמין למתלוננת ולא לנילון. אישה לא תעביר את עצמה סתם כך את הגיהינום השמור למתלוננות. אבל הרחש השבוע התבסס על ערפל קשה. אפילו את המילה שלה לא שמענו. לשמחתי, לא ראינו אף גבר שהצהיר על תמיכה חד־משמעית בפרל. מנגד ראינו תמיכה נשית חד־משמעית, אוטומטית, במי שזאת לא תהיה, רק משום שהיא אישה והוא גבר. צריך לדאוג ממצב כזה. 

 

2 אני אוהבת אותך, ברק אובאמה. בנאום בעצרת האו"ם הצלחת לזקק ים של קשקשת לתמצית שהיא כמעט שירת הייקו. חלקו לשורות קצרות וקיראו לאט: "על ישראל להכיר בכך שלא תוכל להחזיק לעד באדמות הפלשתינים". זהו. ישראל מחזיקה באדמות. של מי? של פלשתינים. שמע חלד והאזיני תבל: ישראל מחזיקה באדמות, האדמות שייכות לפלשתינים. אנחנו לא מתבקשים לוותר על חלקים מהמולדת שלנו בשביל לכונן שלום; זאת פשוט לא המולדת שלנו. הכינוי שלה כ"ישראל" - טעות. 

בשבוע שעבר ביקרתי בחפירות עיר דוד ובמרכז המבקרים המרגש שם. זה היה יכול להיות יותר אסתטי ומסודר אלמלא היו חופרים תחת הרגליים והסלון של אנשים חיים, אבל זהו אחד מאתרי החובה בישראל; מפגש עם התנ"ך בתור ממצאים פיזיים. חבורת אובאמה מאמינה שהיסטוריה עברית בירושלים היא פנטזיה או מקסימום פסיק שולי בדפי דברי הימים. 

מייד לאחר הכרזת אריאל שרון על הכוונה להחריב את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, עלתה שאלת התוחמת הצפונית. דוגית, ניסנית ואלי סיני היו שלושה יישובים (חילוניים אגב) ששיגשגו בדרום אשקלון, מצפון לעזה, כמעט בלי מגע עם הפלשתינים תושבי הרצועה. ההחלטה שהתקבלה היתה לצאת מ"השטח הפלשתיני" עד המילימטר האחרון. 

בדחפורים שעלו על התוחמת הצפונית לא היה שום היגיון דמוגרפי או ביטחוני, אלא קבלה ישראלית של הנרטיב האובאמאי, שרואה את ישראל כגוזלת. הודאה ששמעון החשמונאי טעה: כן לקחנו ארץ נוכרייה, וכן משלנו ברכוש נוכרים, ואנחנו לא מוותרים על נחלת אבות מתוך אילוץ או תקווה, אלא משיבים אותה לידי הבעלים החוקיים. 

אפשר לספר את הוויכוח על הארץ באלף דרכים. גילוי הלב של נשיא ארה"ב השבוע הוא חיוני כדי להבין מה מספרים אלו שדוחפים אותנו לכריתת איברים. לא מענה לשאיפה לאומית של עם־בלי־מדינה, חלוקת טריטוריה כצדק בין לאומים, כפי שכל הקלינטונים טענו. גם לא הבטחת שיעור היהודים בין הירדן לים - כפי שאמר באן קי־מון באותה עצרת או"ם השבוע (הקוריאני הקשיש אמר שהוא מודאג - המסכן, הוא תמיד "מודאג" - מזהותה היהודית של מדינת ישראל באופן שברור מי הם הארגונים והעמותות שמאכילים אותו בכפית). 

אז הסיפור הוא לא שלטון החוק, לא הפליטים ולא מה ייעשה בבקעת הירדן. לא חופש התנועה ולא הדמוגרפיה ולא המחסומים ולא האגן הקדוש ולא "ההיפרדות מהפלשתינים", שהפכה לאיזו מנטרה של וואנביז, ולא רסיס ממיליארדי המילים שהשחתנו כולנו. אובאמה אמר את זה פשוט: לקחנו משהו שהוא לא שלנו. ואני רוצה לשלוח לו זר פרחים, כי הרבה זמן חיכינו לזה. עכשיו נשאר רק להחליט איך אנחנו מספרים את הסיפור. 

 

3 בשבוע שעבר התפללתי לראשונה בחיי במניין אורתודוקסי שוויוני. יצא לי להשתתף בעבר בבית כנסת ניו־יורקי, שמזמין נשים לומר דברי תורה בסוף התפילה; בשמחת תורה האחרון, במפגש ביתי-חתרני, עליתי לתורה ללא ברכה, בנוכחות נשים בלבד; אבל בדרך כלל שזפו עיניי וסידורי רק בתי כנסת "נורמליים". כאלה שהנשים אינן משתתפות פעילות בו, למעט הד נשי קל בשיר של סוף התפילה. 

בשבת האחרונה ראיתי את בית הכנסת שבו הנכדות שלי ושלכם יתפללו. נכון להיום, זה עוד לא מתלבש על העין בקלות. המדרגות שצריך לדלג בהן אינן הלכתיות - יש למתפללים במניינים שוויוניים על מה להסתמך - אלא תרבותיות. 

הרגשתי בנוח עם המחיצה המונמכת. הליכתו המנומנמת של האבא שהסתובב בין עזרת גברים ונשים כשהיה צריך להגיד משהו לבת שלו, מצאה חן בעיניי. ואפילו הנשים בקדמת בית הכנסת, העולות לתורה ומשמשות חזניות וקוראות בתורה, עברו את הקיבה השמרנית שלי. הדבר שהעין שלי התקשתה לצרף לכדי תמונה היה המגע הפיזי של נשים במה שמקוטלג כקודש. 

טעונה בתפיסות הטומאה והטהרה, או סתם מתקשה לראות נשים בכלי גבר, לא הסתדר לי לראות אישה בטלית. היו שתיים כאלה. כמו בילדות, כשהיינו דופקים על אנטנת הפרפר שמעל הטלוויזיה, המסך קופץ והתמונה לא ברורה, כך נראתה לי האישה שהחזירה את ספר התורה אל ארון הקודש, כשהיא עוברת בין המתפללות בצעדים עדינים. אמשיך להגיע לשם מדי פעם, מציצה אל העתיד בפחד ובהתרגשות. מעניין מתי אתרגל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו