בני הבכור תומר חוגג היום ממש את יום הולדתו העשירי. בפיו בקשה צנועה: "אבא, קנה לי אופניים". כשהיה בן 5, היתה לו בקשה דומה, והוא קיבל בשמחה זוג אופניים לבנים עם קסדה תואמת. הוא היה מאושר. גם אני. היום, לנוכח הכאוס המוחלט סביב מלכי הדו־גלגלי החדשים, האופניים החשמליים על רוכביהם הסוררים, איני שש להיענות לרצונו. למעשה, הייתי מעדיף להיכנס להרפתקה של אימוץ כלב שהוא כל כך רוצה, אף על פי שברור לי מי יוציא אותו לטיול ביום של מבול.
אלו הכותרות בתקשורת (שלא תמיד בולטות מספיק) או הליכה שגרתית לסידורים במרכז העיר שמשכנעות אותי לעמוד (בינתיים) בהפצרותיו של הילד, מכיוון שאני כמעט תמיד נתקל, תרתי משמע, בבעיה המתגלגלת.
למשל, השבוע היתה זו הכותרת שדיווחה על שני חברים בני 12 ו־10, התלויים בין חיים ומוות בבית החולים שניידר, אחרי שנפגעו מרכב חולף במהלך רכיבה משותפת על אופניים חשמליים בעיר טירה. זה קרה בדיוק ארבעה חודשים אחרי כניסתו לתוקף של חוק המגביל את הרכיבה על אופניים מסוג זה לגילי 16 ומעלה (גיל המינימום הקודם עמד על 14).
הפתרון הקל, אחרי חשיפה לידיעה המצערת הזאת, הוא להפיל את האשמה על נורמות הנהיגה המסוכנות שהושרשו במגזר הערבי. דרך נוחה לעבור הלאה. אבל מכיוון שאנו בני אדם ולא בנות יענה, עלינו להודות - בעיית האופניים החשמליים ממשיכה להיות הפקרות אחת גדולה בכל רחבי הארץ. בכל עיר ובכל מגזר.
המאכזב הוא, שלמרות הרצון העז לפתרון – כמו אכיפה נוקשה – כל שנותר בידינו הוא האשמה, ומתוך אופטימיות אני מאמין שאם נצביע עליה, בלי לרכך את הביקורת, אפשר יהיה להוביל לשינוי, הנמצא ברמה החברתית.
לכן צריך להניח בצד את הניסיונות להטיל את האשמה בקטינים, בין שאלה צעירים מגיל הרכיבה המותר ובין שאלה בני ה־16 ומעלה שרוכבים ללא מחשבה. את האצבע המאשימה צריך להפנות, בנחרצות, למי שמסתתרים מאחורי מסיכה תמימה וחמקנית – ההורים. הכל מתחיל בבית, משם יוצאת לדרך החוצפה שחוצה צמתים באור אדום, חותכת הולכי רגל על המדרכה ומצפצפת בעצבנות על החוק.
מי יכול להסביר לאן נעלמה האחריות ההורית, אותה סמכות שכעת נדרסת תחת גלגלי הרוכבים הצעירים המשתוללים, נפגעים ופוגעים, בלי שאיש יעמידם במקום? ממה אנחנו פוחדים? למי אנחנו מקשיבים, כך שהיום כל ילד יודע שהוא יכול להתפרע מבלי שייתן על כך את הדין?
החסות שההורים מעניקים למצב הנוכחי היא הבסיס לתאונה המעציבה שהביאה לפציעת הילדים מטירה וגם למותו לפני שנה של בן 85 מתל אביב, שנפגע מנער שנמלט. לא מערכת החינוך, לא הממשלה ולא המדינה יכולות לטפל בבעיה, שהפכה לקטלנית – זו ההתבטלות מול הילדים שצריכה להפסיק להישען על מגוון תירוצים פתטיים. המילים האלה הן הוצאת קיטור של אב שהיה שמח לו היה זה שוב טבעי ובטוח לשלוח את הילד שלו ליהנות מאופניים חדשים, בלי הפחד שיירמס תחת פורעים חסרי תקנה. האם השינוי יבוא? ובכן, למישהו יש רעיונות לשם מקורי לכלב?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו