הוויכוח על השבת הפך, כצפוי, לדה־לגיטימציה של הממשלה • אבל מדוע לשמאל היה מותר "להיכנע לחרדים" בשם "תהליך השלום" שכשל - ולממשלת ימין אסור להגיע להבנות עם שותפיה הקואליציוניים?
1 נדבר על המשחק הפוליטי. כמו לכל משחק, יש כללים שהמשתתפים יודעים מראש כשהם מסכימים להיכנס פנימה. המערכת הפוליטית בישראל מושמצת לעייפה, אבל כנראה היא משקפת את המסורת ההיסטורית הרב־שבטית שלנו. העם היהודי מעולם לא היה אחיד בדעותיו, ושבעים הגלויות שאליהן התפזרנו, שיקפו יותר משבעים מנהגים ודעות ותרבויות שלא אחת היו מקוטבים.
קחו לדוגמה את התרבות המשפטית וההלכתית שלנו. בכל פעם שבה נדמה היה שהגענו להסכמה כוללת, התברר דור או שניים לאחר מכן שהקונצנזוס היה זמני. קמו פוסקים חדשים שחלקו על קודמיהם ונימקו את גישתם באופן מרשים ויסודי. כך אירע עם חתימת המשנה במאה השנייה לספירה ולאחר מכן עם חתימת התלמוד במאה החמישית. כך נראה עם פרסום "היד החזקה", הקודקס ההלכתי המקיף שחיבר הרמב"ם במאה ה־11, ובוודאי עם כתיבת ה"שולחן ערוך" בצפת במאה ה־16 בידי רבי יוסף קארו. המחלוקת טבעית לנו הרבה יותר מציות מאולץ להסכמה מדומה.
ההתנגחות המתמדת עם האמיתות השולטות בכיפה טבועה בנו. במאה ה־18 פרצו לעולמנו שתי תנועות מהפכניות שמרדו בסדר החברתי והדתי שהתקיים עד אז בעם: החסידות וההשכלה. מאה שנים מאוחר יותר, בשנה הראשונה של הקונגרס הציוני (1897), הוקם גם הארגון שהתנגד לציונות, ה"בונד". בתוך הקונגרס הציוני היו אופוזיציות וקואליציות. האמת היא שלא רק הרצל זכה לאופוזיציה; אפילו משה רבנו לא נהנה משקט שלטוני ב־40 שנות המדבר והתמודד עם תלונות ותסיסה חברתית ומרידות פוליטיות ודתיות. האם קיים בתרבות העולמית סיפור פנטסטי דומה לוויכוח המתריס של אבי האומה, אברהם, לא עם בן תמותה אלא עם אלוהיו - באשר לגורלה של עיר רקובה כמו סדום? בקיצור, עיברו על פני ההיסטוריה שלנו ותמצאו שדווקא הרצון לאחידות רעיונית הוא היוצא דופן הלא טבעי. אז מה הפליאה שעם החזרה לחיים לאומיים ריבוניים, מצאנו עצמנו מפוצלים פוליטית?
הפחד מפני מלחמת הדעות ופסיפס המפלגות המרובה משקף לעיתים חוסר ידע ביחס לעברנו, ולעיתים, ידע הולם אבל חשש מפני חציית הגבול שבין מחלוקת לגיטימית לפסילה טוטאלית של בעלי הדעה המנוגדת, הגבול שבין מלחמת תרבות לבין מלחמת אחים.
גם כיום, לא רק במערכת הבין־מפלגתית, אלא אפילו בתוך המפלגות עצמן מתקיימות מחלוקות רעיוניות וחברתיות, שלעיתים מציבות שותפים לדרך פוליטית - בשני צידי המתרס.
2 מדוע הסכמה לתביעה של קבוצת לחץ אחת מתקבלת בהבנה, ואילו הסכמה לקבוצת לחץ אחרת מתקבלת כ"כניעה"? משה כחלון קיבל עשרה מנדטים; רובם המוחלט מאנשים בעלי השקפת עולם שמרנית־ימנית, כמו רוב הבוחרים שהצביעו בעד הקואליציה הנוכחית, והיו רוצים לראות שינויים משמעותיים בהרכב בית המשפט העליון ובאופי השפיטה.
והנה, בקואליציה הנוכחית, משמש כחלון בתפקיד "הבלם ששומר על ביהמ"ש העליון" ("הארץ"). דעותיו המדיניות של כחלון ידועות, גם בית הגידול שלו רחוק מזה של "הארץ", ובכל זאת הוא פועל לשמר את כוחו של הממסד המשפטי הישן, למרות שמייצג קבוצה קטנה בממשלה. במאי האחרון הטיל כחלון וטו על כוונת הליכוד וישראל ביתנו (ומן הסתם שאר הקואליציה, כולל חברים במפלגתו) לחוקק חוק שיגביל את כוחו של ביהמ"ש העליון לפסול חקיקה של הכנסת - דרישה לגיטימית שעלתה בעשורים האחרונים לא רק מצד נבחרי ציבור, אלא מפי משפטנים בכירים ופילוסופים של המשפט. מדוע לא זכינו לכותרות ענק ושידורים מסביב לשעון בדבר "כניעתו של ראש הממשלה נתניהו לסחטנות כחלון"?
עם היוודע תוצאות הבחירות ב־1992, קרא יו"ר מרצ יוסי שריד ז"ל: "יומרץ רבין". להוותנו, רבין ז"ל אכן "הומרץ", וקיבלנו על חודו של קול את הסכמי אוסלו, שהיו מנוגדים להצהרותיו. האם שמענו על "כניעה לסחטנות השמאל"?
הדוגמאות רבות. חוקים ותקציבים ופעילויות שלטוניות מתקבלים באמצעות הסכמה בין חלקי הקואליציה, גם אם קבוצה פוליטית אחת מתנגדת למה שהסכימה לבלוע. בפעם הבאה, היא יודעת, יקבלו רעיון שהיא מקדמת, ואחרים יצביעו בעדו, למרות התנגדותם העקרונית. "סחיטה"? אלה כללי המשחק הפוליטי, שהתמרונים הפסיכולוגיים, התקשורתיים, המדיניים והאישיים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
מי שמכנה זאת "כניעה לסחטנות" אינו מבין בפוליטיקה או חושש מקבוצות לחץ בתקשורת, ולכן הוא פועל כמו "אנוס" חברתי; או שהוא מיתמם ובסמוי מתכוון לומר: "הקבוצה היריבה הצליחה לקדם רעיון שבשמו הלכה לבחירות, אבל מנוגד לחלוטין לעולמי הרעיוני. אז במקום להתמודד עם התהליך הפוליטי שאִפשר זאת, אגרום לדה־לגיטימציה שלו ואתקוף בצדקנות את המהלך כ'עליבות' ו'כניעה לחרדים'..."
3 לפני שאוסלו נפל עלינו ראשי השמאל הצהירו פעמים רבות על נכונותם "ללכת עם שטריימל" למען השלום, כלומר להסכים לדרישות החרדים, שבימים כתיקונם נמצאות בקוטב הפוליטי והאידיאולוגי האחר. האם היינו נחשפים אז לתיאורים בעומק של שלולית, שהוטחו השבוע בתודעתנו, בדבר "כניעה לחרדים" ו"דבקות בכיסא" ו"עליבות שלטונית"? ברור לכל שהתיאורים היו כוללים "מתינות", "פשרה", "פוליטיקה היא אמנות האפשרי" ו"למען השלום" ושאר ירקות מילוליים השמורים לבני האלמוות הרואים בעיקר את מומי יריביהם ולא את דבשתם שלהם.
במקביל לתיאור התהליך הפוליטי הרגיל בתואר הגנאי "כניעה לסחטנות", מציגים את ראש הממשלה כמי שמעוניין ב"שרידותה" של ממשלתו ולכן "נכנע לסחיטה". בוודאי! מי שמבקש להשפיע על גורל המדינה באמצעות המערכת השלטונית, פונה אל האזרחים ומבקש להיבחר. לאחר שנבחר, יבקש לממש את האידיאולוגיה שבשמה נבחר. אם לא קיבל יותר ממחצית קולות המצביעים, עליו לגבש קואליציה עם שותפים נוספים שאינם מסכימים עם כל רעיונותיו, ממש כפי שמפלגת השלטון אינה מסכימה עם כל רעיונות שותפותיה. הגשמת הרעיונות שבשמם נשלחו, מביאה את נבחרי הציבור לתמרן בין רצונותיהם לרצונות - לעיתים מנוגדים - של השותפים האחרים. זה פירושה של ה"שרידות".
אין כאן אפוא לא "כניעה" ולא "סחטנות" ולבטח לא "הישרדות" לשמה. זאת הפוליטיקה, השיטה הסבירה ה(כמעט) יחידה לניהול עַם המונה יותר משמונה מיליון ראשי ממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו