הכאב המרסק של האבות השותקים

חייבים לעצור ולהתעכב על פני ההורים השכולים, ולא רק בימי הזיכרון, כי הם הקורבנות הנשכחים • צריך לזכור גם את מי שבנו את הבתים שבהם אנחנו גרים • וכדאי ללמוד את ההיסטוריה המדויקת של הפליטות

1 האב השכול שהתאבד על קבר בנו ביום שישי שעבר קרע לי את הכליות. הלב לא נרגע. חייבים לדבר עליו. לפני 24 שנים נהרג הבן, סמל חיים בר נתן. הוא נפגע מאש כוחותינו בלבנון. נפל על משמרתו. חיים היה בן יחיד להוריו. אבא שלו, אריה, הוסיף לשמו את השם "אבי־חיים", והנפש שלו עברה לגור בהר הרצל. כמעט חצי יובל אמר קדיש על בנו יחידו אשר אהב, פקד את הקבר, עד שבשבוע שעבר, כשהוא בן 85, חולה סרטן, שם קץ לחייו ליד המצבה הצבאית השותקת.

צריך לעצור ולהתעכב על פניו של האיש הזה, שצערו שבר את ליבו. צריך לבקש סליחה. לערוך טקס עגלה ערופה ולרחוץ את הידיים בנחל מאדים מדם. לא בטוח שאנחנו שמים לב לאבות השכולים. לא בטוח שאנחנו שמים לב ואוזן ויד למשפחות השכולות מחוץ ליום הזיכרון, אבל נדמה שהאימהות מחובקות יותר. הן גם מדברות יותר. יש משהו מכמיר לב בגברים שמתמודדים עם אבלם ללא מילים. 

המלחמה והטרור נוגסים קורבנות באיחור, מעגלים־מעגלים סביב אבן אחת שצללה למים. רבים מההורים הולכים אחר יקיריהם ומתים טרם עת. 

אריה בר נתן הותיר אחריו מכתב, שבו הוא מבקש שלא לפגוע בחורשה שנטע לזכר בנו. את המכתב סיים בפנייה למערכת הביטחון, "שתיתן דעתה להקמת בית זיכרון מיוחד להורים שכולים, שיוסיף גם הוא לביטחון מדינתנו". בית זיכרון להורים שכולים. מצמרר. כמה מהם קוצרו ימיהם בגלל צערי השכול? מאות ואלפים. כולנו מכירים כאלה. באותו היום החזיר הרצל שאול, אביו של אורון שאול, את נשמתו לבורא, בלי שראה את בנו מובא לקבר ישראל. 

נזכרתי בבני פירסטטר, עורך דין חיפאי שאיבד את בתו סמדר ב־2003 בפיגוע בקו 37 בחיפה, כשהיתה בת 17. שמונה שנים אחרי הפיגוע שוחררו שלושת המבצעים שלו במסגרת עיסקת שליט. בני פירסטטר נפטר מדום לב שבועות ספורים אחרי שראה את רוצחי בתו יוצאים לחופשי. אלמנתו אסתר אמרה לי אז שהוא לא רצה להגיע לאזכרה התשיעית של סמדר, "כשהמחבלים בחוץ והיא בפנים".

דיברתי איתה ב־2011, סמוך לפטירת בעלה. יש ללמוד את הדברים שלה. יש בינינו עוד כל כך הרבה אריה בר נתן ובני פירסטטר. "בני נפטר ב־5 במארס 2003, כשקו 37 התפוצץ בשדרות מוריה. הוא המשיך למות כשכשל המאבק נגד עיסקת הטיעון של מוניר רג'בי, שהיה מעורב בפיגוע, והמשיך למות כששוחררו המחבלים בעיסקת שליט. מת עוד קצת ועוד קצת, עד שזה נגמר". 

היא סיפרה כיצד לא הירשה לעצמו לחוות אושר, "לא רצה לחלל את זכרה בהנאות הקטנות של החיים. היה לו את האומץ לחיות את המוות עד הסוף, בלי הסחות דעת". פירסטטר לא מחה נגד עיסקת שליט. "הוא לא רצה להפריע בקולו לחירות של אדם אחר. הוא גם לא הסכים לעשות שום שימוש בכאב שלו. המוות של סמדר היה קודש קודשים בשבילו, והבעת דעה בעניין הזה היא ניצול של הדבר הקדוש הזה".

אלמנתו ממשיכה: "ביום העיסקה כל עם ישראל היה צמוד לטלוויזיה, כולם התרגשו עם משפחת שליט, היתה אופוריה לאומית, ועבורנו זו היתה טלטלה. איבדנו הכל, והיתה נחמה קטנה בכך שלפחות הרוצחים לא יראו אור יום. השחרור שלהם נוגד את תפיסת הצדק האנושית. בעיסקת שליט החברה הישראלית יצאה לעקיפה בכביש, ובכל עקיפה יש שטח מת שאותו אתה לא יכול לראות; המשפחות השכולות היו השטח המת. 

"לא היו ליווי, תמיכה, אוזן קשבת, למה שעברו המשפחות. כשמשפחות דיברו על הכאב, התקשורת רצתה מהן את השורה התחתונה: 'אז אתם בעד או נגד העיסקה?' זה לא קרב תרנגולים. זה לא עניין של בעד ונגד. טוב שילד אחד חזר הביתה, אבל הבת שלנו לא תחזור לעולם. ראיתי את המחבלים יורדים מהאוטובוס, מסמנים תנועת ניצחון בידיהם, והרגשתי קנאה גדולה בנועם ובאביבה. אלוהים בירך אותם שיש להם ילד חי. הם עשו מה שהם היו צריכים לעשות, אין בי שום כעס או האשמה". 

עוד מוסיפה אסתר: "באחד מאתרי האינטרנט כתבו שבני פירסטטר היה ההרוג הראשון של עיסקת שליט. אני כועסת על ההגדרה הטיפשית הזאת. הסבל שלו לא התחיל בשחרור המחבלים. הוא לא היה הרוג של עיסקת שליט אלא ההרוג ה־18 של קו 37. כשהילד שלך מת זה מאסר עולם ללא אפשרות של שחרור. אתה נשאר הורה שכול כל חייך, בלי אפשרות לאיזו הקלה".

 

2 בשבוע שבו נקברו חיים אנשי כפיים באסון החניון התת־קרקעי בתל אביב, ראיתי שיר מדויק וחכם של המשורר אלי אליהו. שם השיר הוא "פועלים". כדאי לקרוא אותו במחשבה על מי שבנה את הבית שבו אתם יושבים עכשיו. 

"אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִפְלָטִים עִם שַּׁחַר מִמַּשָּׂאִיּוֹת / הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר) / אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים / בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים. 

הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ / בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב / אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם / כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִים שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם. 

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה / נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת / בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם נוֹפֵל אַרְצָה / אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת".

 

3 הוראת שר החינוך נפתלי בנט לציין בבתי הספר את יום היציאה והגירוש של היהודים ממדינות ערב, כחלק מיישום מסקנות ועדת ביטון, מבורכת. תיקון חברתי היסטורי, שמביא איתו גם את הזווית ההסברתית, וכנראה גם המחדשת. 

הקמת מדינת ישראל גזרה פליטות על כמעט מיליון יהודים, שגורשו מארצותיהם במדינות המוסלמיות, כשהם מנושלים מרכושם. ענישה, מעשה נקם על הצלחת העם היהודי לזכות בארץ משלו. באותם ימים ממש ברחו וגורשו מספר נמוך יותר של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים המפורסמים בפליטותם בעולם כולו, וממשיכים להיות הפוסטר לפליטים זה העשור השביעי. 

כן, קראתם נכון: ב־1948 היו יותר, הרבה יותר, פליטים יהודים מפליטים פלשתינים. בזמן שאנחנו הקמנו מדינה משגשגת וקולטת עלייה - מחנות הפליטים הפלשתינים הנציחו נחשלות ובכיינות. טוב שתלמידי ישראל יכירו גם את זה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו