החלום הכורדי, הסיוט הסוני

ההתפתחויות באזורנו מקשות את היכולת להעריך את שיתרחש בטווח הארוך • עם זאת, אין להתעלם מהישגי אסד וארדואן - וממגמת ההתחזקות הבעייתית של איראן, בחסות רוסיה • ארה"ב? בעיקר מעלימה עין 

שלוש התפתחויות חשובות מתחוללות בעת האחרונה במלחמה הנוראית בסוריה, ולצירופן תהיה השפעה של ממש על עתידו של המזרח התיכון: 1. המעורבות ההולכת וגוברת של רוסיה (כולל שימוש קצר זמן באדמת איראן); 2. הצלחת כוחות הקואליציה לצמצם את השטחים שבשליטת דאעש (ארגון המדינה האיסלאמית); 3. כניסת כוחות טורקיים גדולים ללחימה בסוריה, במוצהר נגד דאעש ובפועל נגד הכורדים בצפון סוריה.

מטבעם, אירועים כאלה קשים להבנה, וקשה עוד יותר להעריך את ההתפתחויות ארוכות הטווח הנובעות מהם. עם זאת, כבר עתה אפשר לצייר כמה כאלה, באופן זהיר. כך, למשל, הנשיא הסורי, בשאר אסד, כנראה ניצל ויישאר בתפקידו עוד זמן רב. נקודת המפנה היתה המהלך שיזם נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לקניית ליבה של רוסיה (כולל התנצלות).

כיוון שחיסול האוטונומיה הכורדית חשוב לטורקים יותר מאשר הדחת אסד, ארדואן ביטל את דרישתו להתפטרות מיידית של נשיא סוריה, כדי שיוכל לשתף פעולה עם הרוסים, התומכים באסד. במציאות החדשה, לא נותר שום גורם בעל השפעה שידרוש את הדחת אסד, ונראה שארה"ב תבלע גם את הצפרדע הזאת - אין לה קלף של ממש במו"מ שהיא מנהלת עם רוסיה על עתיד סוריה. המרוויח הגדול, כאמור אסד, שייוותר במקומו כל עוד לא יחוסל פיזית.

מנקודת המבט הטורקית מדובר בהתעשתות מהירה. ארדואן הוכיח שוב שהוא יודע לקבל החלטות קשות על פי צרכיו האסטרטגיים. הוא פעל מהר ובלי היסוס, כי הבין שהאיום החמור ביותר לשלמות ארצו היא הצלחה כורדית ליצור מעין מדינה לאורך הגבול הישן שבין סוריה לטורקיה, בוודאי אם הכורדים יחברו לאחיהם בעיראק ולתנועת המחתרת הכורדית בטורקיה (שבה שוכנים 15-10 מיליון כורדים מתוך כ־20 מיליון בסך הכל). 

ארדואן ממוקד מאוד בחיסול החלום הכורדי, ולכן במקביל לריצוי רוסיה הוא תורם גם ללחימה בדאעש, כדי לקבל לגיטימציה אמריקנית (ארה"ב מסתייגת מהלחימה בכורדים). כך, בפועל, טורקיה היא גם מרוויחה גדולה מההתפתחויות האחרונות, על אף הזעזוע שבניסיון ההפיכה, שממנו יצא ארדואן מחוזק מתמיד. 

בכלל, יחד עם היוזמה העכשווית נגד הכורדים ודאעש, הנשיא הטורקי מחזק את מעמדו הפנימי והחיצוני יחד, כשאפילו מהישארותו של אסד הוא לא ייפגע כי מדובר בהפסד אישי ולא אסטרטגי, ולכן אינו בעל משמעות.

מי המפסידים הגדולים משורת האירועים הללו? הכורדים. הם איבדו הזדמנות לקידום עצמאותם (קשה לחזות מתי יזכו בהזדמנות נוספת), לאחר שלא השכילו להתאחד ולהציג חזית מלוכדת מגבול איראן ועד אזור חאלב. הם תלו תקוות גדולות מדי בארה"ב, שהכזיבה ברגע המבחן. לא ידוע מה הבטיחו האמריקנים לכורדים, אך נראה שהאחרונים נותרו כמעט לבדם לשאת בעול המלחמה בדאעש, בסוריה ובחלקים שונים בעיראק, במשך תקופה ארוכה. 

אין ספק שתמיכת ארה"ב בטורקיה, ממש בימים אלה, כנגד השאיפות הכורדיות (למרות אותה הסתייגות מהלחימה הטורקית בכורדים), תירשם לגנותו של הבית הלבן ברחבי המזרח התיכון. שוב נראה שארה"ב בגדה בידידיה. ייתכן שאין זה תיאור נכון של העובדות, אבל זה לפחות הרושם המצטבר.

 

ברית רוסית־איראנית

במשך כל המהלכים הללו, מי שנחלש הוא הציר הערבי־סוני, שאותו מובילה סעודיה - הוא לא הצליח עד עתה לממש אף לא אחת ממטרותיו. כתוצאה מכך איראן היא זו שמתחזקת, כשהיא מרוויחה יותר מכל מדינה אחרת מהישארותו בשלטון של אסד, הנתון לחסדיה.

אסד בדמשק הוא חלק חשוב בציר השיעי שאיראן עמלה להקים במרובע טהרן־בגדד־דמשק־ביירות. בקצהו של ציר זה ממשיכה איראן לחזק ולהשתמש בחיזבאללה כבידה הארוכה. עם זאת, ארגון הטרור משלם מחיר כבד על כך, באבידות, בפצועים ובאובדן הלגיטימציה שלו כמגן לבנון (ואפילו כמגן השיעים בלבנון). לאיראן חשוב יותר לשמר את אסד מאשר להקל על נסראללה, בגלל העדפה ברורה של אינטרס ארוך טווח על פני לחצים טקטיים בתוך המשפחה.

סממן נוסף לשיפור במעמדה של איראן הוא מערכת היחסים המתפתחת שלה עם רוסיה, שידה במרחב האזורי התארכה. אין כל מקריות בסמיכות שבין הסכם הגרעין האיראני לפריסת הכוחות הרוסיים בסוריה והעמקת השת"פ בין מוסקבה לטהרן בלחימה לצידו של אסד, גם לא באספקת הנשק הרוסי המתקדם לאיראן. 

למעשה, ההסכם עם איראן היה פתח לשינוי היחסים בין המדינות, כשלמעט התחום הגרעיני, אין עליהם שום הגבלה. הם ימשיכו להתפתח במהותם, גם אם בגלל אי נוחות איראנית הופסקה הפעילות האווירית הרוסית משטחה של איראן. גם עם שיתוף הפעולה הזה ארה"ב מתקשה להתמודד, מצב שמבהיל את המדינות הערביות הסוניות, כיוון שהוא מחזק את איראן.

 

הטווח הארוך

תוצאת כל המהלכים הללו ניכרת בשתי רמות. ראשית, ברמה הבינלאומית, שם הפכה ארה"ב למי שכמעט אין לה השפעה על גורלה של סוריה, עד שהיא מתגלה כמעצמה שלא יודעת (או לא רוצה) לממש את כוחה באזור. היא ממוקדת בלחימה בדאעש ובמידה מסוימת אף מצליחה בכך, אך מעבר לכך השפעתה על האזור הולכת וקטנה. לעומתה, רוסיה קונה עוד השפעה, בהשקעה לא גדולה, בעיקר בגלל המפנה הטורקי, כשברור שבלעדיה לא ייכון דבר של ממש בסוריה. 

במישור המזרח־תיכוני, הציר השיעי מתחזק, טורקיה עסוקה בענייניה ובכל מקרה מרגישה קרובה יותר לאחים המוסלמים מאשר לציר הערבי־סוני (שמרכיביו החשובים הם סעודיה ומדינות המפרץ), שכאמור כשל עד כה. 

בסוריה עצמה השקט רחוק, אם כי הצטרפות טורקיה לציר האיראני־רוסי יכולה להביא בטווח הארוך להחלשת המורדים עד כדי שחיקת היכולות שלהם מול המאמץ השיעי־רוסי. זאת לא התפתחות קרובה, אבל זאת תוצאה אפשרית כתוצאה מהמצב החדש. בינתיים, אין צורך שישראל תשנה את מדיניותה הזהירה בסוריה, אבל נוכח המתרחש באזור, צריכה התחזקות הציר השיעי להיות במוקד המודיעין וההכנות שלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו