של מי ההדרה הזאת?

עמיתי דן מרגלית טוען שמלחמת תרבות רוגשת עלינו, ואות קלון מודבק לכל מי שמכונה "שמאלני" • אך דווקא למחנה השמאל רקע היסטורי ארוך וכוחני, הפוסל בעלי דעות מנוגדות מלהחזיק בעמדות השפעה

1

עמיתי למוסף דן מרגלית פירסם בר"ח אב כתב אשמה נגד בנימין נתניהו. לדבריו, אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות שהחלה לפני כשנתיים עם פיטורי "שורה של מומחים" מוועדות השיפוט של פרס ישראל. הוא חיבר זאת עם המאבק על תאגיד השידור הציבורי; לטענתו, "נתניהו חשש שיש שם יותר מדי עיתונאים שמאלנים". בכך (וגם במאבק על בית המשפט) ראה מרגלית "מאבק על הדמוקרטיה הישראלית". 

נמנעתי ב"תשעת הימים" מדברי פולמוס אבל עכשיו "תורה היא, וללמוד אנו צריכים". במיוחד כשכל לימוד זכות על נתניהו נתפס במחוזות התקשורת כאיבוד שאריות האמינות של מלמד הזכות, הרבה יותר מהכינוי "שמאלני" שמרגלית נתפס לו כאילו נחשב "טלאי צהוב"; אוי לאותה השוואה. בדיוק להפך; רוב עיתונאי ישראל גאים למקם עצמם בשמאל הישראלי. לעומת זאת, מעטים העיתונאים המוכנים לצדד בגלוי בנתניהו, הגם שציבור ענק בחר בו, וגם לציבור הזה מגיע פתחון פה. לא צריך "אומץ" לצאת נגד נתניהו; התקשורת תישא אותך על כפיים. אבל לא נתניהו כאישיות עומד פה לדיון אלא כסמל, מי שעומד בראש המחנה השמרני־ימני ומיישם את השקפת עולמו הלגיטימית(!) שלשמה נבחר. 

 

2

אולי על כך נטושה המחלוקת. אני טוען - עם מיליון ואחת ראיות - שהציבור השמרני־ימני דוכא במשך שנים בתקשורת, באקדמיה (את מערכת המשפט נותיר למאמר אחר). רק מי שרוב חייו חווה השתקה והדרה, מבין על מה דיברו מירי רגב ואופיר אקוניס ביחס לתאגיד השידור. להשקפת עולמי, השידור הציבורי מיותר. המדינה לא צריכה לספק טלוויזיה ורדיו לציבור. כוחות השוק צריכים לפעול בדיוק כמו בעיתונות הכתובה. אינני זקוק לקומיסרים שישפטו עבורי מהי תוכנית "איכות". גם בתחום הספרות, המדינה אינה מספקת ספרים ולבטח לא קובעת את טעמנו. 

ובכל זאת, מאחר שנגזרה הגזירה, וכספי ציבור רבים מושקעים בתאגיד שידור ציבורי חדש - ודאי שחובתם של נבחרי הציבור לבדוק שלא נקבל אותה גברת בשינוי אדרת. לביטוי הלא מוצלח (שאני נמנע בדרך כלל מלהשתמש בו) - "שמאלנים" - יש רקע סוציו־היסטורי ארוך שנים של אנשים האוחזים בהשקפת עולם כוחנית, הפוסלת בעלי דעות מנוגדות מלהחזיק בעמדות השפעה. ה"איזון" המיוחל אינו מושג במרואיינים מגוונים, אלא בחלוקה צודקת של המיקרופונים, עמדות השידור והעריכה. דמוקרטיה? אדרבה. ה"דֶמוס" (העַם) זכאי בהחלט לשמוע את קולו באופן לגיטימי באמצעות שדרנים ועורכים האוחזים גם(!) בהשקפת העולם של רוב הציבור הישראלי. 

הסכמי אוסלו היו כנראה המהלך החשוב בהיסטוריה החדשה שלנו מאז מלחמת הקוממיות. בזמן אמת ההסכם לא נדון דיו לעומק בתקשורת, משום שהיא תמכה (כמעט) כולה בקול אחיד (פאשיסטי?) בהסכם הדמים. גרוע מכך, היא נלחמה בשצף קצף במתנגדים, למרות שנימוקיהם הוכחו כנכונים. 

 

3 

הדברים הללו מתחברים לקביעה, שלפיה "מלחמת התרבות" העכשווית החלה עם הדחתם של הפרופסורים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן מוועדת פרס ישראל לספרות. לטענת מרגלית, "הם היו שמאלנים מדי". באשר להולצמן, כתבתי אז שהדחתו היתה שגויה. אבל ביחס להירשפלד, ההדחה היתה עשיית צדק, באיחור רב. הירשפלד ודומיו אחראים להזניה של התרבות הישראלית ולפוליטיזציה של הספרות העברית. מדובר בסופרים, חוקרים ואינטלקטואלים שפעמים רבות אינם מתייחסים לאמנות מצד ערכה, אלא אם ענתה על הקריטריונים הפוליטיים־שבטיים שלהם. 

הנה מה שהסביר הירשפלד מדוע הדיר מפסטיבל המשוררים הבינלאומי שניהל, את מי שבעיניי היא מהמשוררות החשובות ביותר כיום בשירה העברית, חוה פנחס־כהן: "יש איזו אי קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה". לשאלה, האם אינו מסוגל להפריד בין איכות יצירה אמנותית של אדם לבין תפיסתו הפוליטית, ענה בשלילה והרחיב: "יש לי בעיה איתה... העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עלי... הערפול... מאפשר לה שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה". האם לא די בזה כדי לסלקו מעמדת שיפוט? 

גם הסופר אהרן מגד ז"ל סבל ממנו, שעה שהודר מקבלת פרס א.מ.ת בשל "בגידתו" הפוליטית במחנה השמאל, ביתו הפוליטי והרוחני במשך שנים. כמי שקרא חלק ניכר מכתיבתו של הירשפלד, אני יכול לומר שמאֵרַת הפוליטיזציה חדרה באופן די מדהים למחקריו ולכלל ביקורתו. לאחרונה הלך לעולמו חוקר הספרות החשוב, פרופ' מנחם ברינקר ז"ל, והירשפלד גייס גם אותו למפעל ההדרה שלו: "העמדה האנושית שלו... שההווה מחייב ביטחון וראייה צלולה של רעיונות וגם מחייב פסילה וביקורת חריפה של רעיונות אחרים". הירשפלד לא פסל רק רעיונות, אלא גם אנשים. סילוקו מוועדת הפרס הביא לזכייתו המוצדקת(!) של המשורר המצוין ארז ביטון בפרס. במהלך הזה נעשה צדק היסטורי, ומי שלא רואה זאת, כנראה לא היה מעולם מושתק ורעב להכרה. 

אז מילא לומר שמעטים התנגדו להדחה (לא נכון. התקשורת סערה בעקבות ההדחה ויוצרים רבים התבטאו נגדה בחריפות), אך לא להתייחס לחלק האפל הזה בביוגרפיה של הירשפלד? 

 

4 

לא "הכל התחיל" אפוא מההדחה, אלא הרבה לפני. הירשפלד הוא חייל במלחמת תרבות ארוכת שנים שהדירה וסילקה ובלמה ועצרה את התפתחות התרבות הישראלית לכיוונים פוריים נוספים. כך נקבע מי ייכנס לקאנון הספרותי ומי ייחשב אושיית תרבות, מי יילמד ומי יישאר קוריוז בשולי ההיסטוריה. אני מכיר חוקרים ראויים, שמחקריהם רציניים ומעמיקים מאלו המכהנים כיום באקדמיה, אבל לא זכו להתקבל להוראה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בגלל שומרי סף כהירשפלד ודומיו, שבחנו את המועמדים להוראה לא לפי הישגיהם אלא גם לפי השתייכותם השבטית והפוליטית. הסתכלו על מדעי הרוח כיום והשוו אותם עם מצבם לפני כמה עשורים ותבינו את עומק השבר. מדוע אינם רלוונטיים? מדוע מעטים הנרשמים אליהם? בין שאר הסיבות, נמצאת במקום גבוה הפוליטיזציה שהירשפלד וחבריו הביאו למקצוע. 

כשלעצמי, הלקח שלמדתי בשנותיי באקדמיה ובתקשורת הוא שאסור לציבור השמרני לעמוד כעני בפתחם של אחרים, ולסמוך על הגינותם של עיתונאים או מלומדים בעלי השקפת עולם מנוגדת. כך עשה מנחם בגין ז"ל ביושרו, והותיר את מוקדי הכוח הלא דמוקרטיים הללו על כנם ללא אפשרות להיכנס אליהם על סמך כישורים בלבד. המציאות הזאת חייבת להשתנות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו