למה עזבתי את טלמון

מהסלון היה לנו נוף חריג ביופיו • טלמון הוא מקום נפלא; אבל שם לא מצאנו מה לעשות עם הילדים בשעות 16:00-13:00 • וכן, גם נמאס לי "לייצג" • אני חלשה; המתנחלים יותר עזים ממני, ויותר ראויים • עברנו לירושלים, ואני בורחת אל גבולות הנוחות - אל המרחק הקצר לבית החולים, אל המוניות הזמינות, אל החיים הקלים

פיזיקת הקוונטים אינה מתירה קפיצה של חלקיק ממקום למקום, אבל אלקטרונים מדלגים לפעמים מעל גרעין האטום. אין לי מושג מה כתבתי עכשיו, אבל אני יודעת להרגיש אותו. לפני שבועיים עברתי בעצמי קפיצה קוונטית. אחרי 17 שנות מגורים ביישובים בשומרון, 11 מתוכן בטלמון - הפכתי לירושלמית. 

ירושלמית כמו אלפי המבטאים והגוונים והצבעים בעיר הזאת: תל אביב יכולה להניף את דגל ששת הצבעים של הגאווה והקבלה אבל בירושלים יש ששת אלפים. ירושלמית כמו שהייתי לפני שהייתי מתנחלת; כמו ההורים וארבעת הסבים שלי, והורי הסבים שלי, והוריהם, ואפשר להמשיך.  

בירידה מההר, כשכל הבית ארוז ונסוע, והטלוויזיה על הברכיים שלי, התכווצתי. לא עזבתי עם התרסה או אמירה. טלמון היא פנינה ארצישראלית שגדלים בה פרחים מלאי תום, ילדים עם אופניים נעדרי סמארטפונים נוסעים בחוצותיה, ויש גמ"ח דלק, ושינון משניות במכולת, ושלושה עותקים של מגדיר ציפורים בספרייה. האנשים מזכירים לי בכל בוקר איך צריך אדם להיות. הילדים ערכיים ומחונכים להפליא. 

יהושע סובול כתב את "השיר על הארץ" מתוך תיעוב לאנשי יהודה ושומרון, בדרישה לחזור לארץ ההיא שקראו לה קטנטונת, להילחם בפורקי העול שעושים איתה אהבה. אבל אני קוראת את השיר הזה, חושבת על היישוב שבו גרתי - הפינה הנידחת עם שמחת הפשטות, שם הלכנו יחפים על שברי זכוכיות וחזרנו בדרכים החולות אהבה לירח - ורואה את היופי. 

לא לחינם רואים במתנחלים את יורשי הקיבוצניקים. משהו בגוף, בעמידה הבטוחה, נובע מגידול הילדים במרחב ציבורי שכולו בית. הבית לא מתחיל בדלת הדירה, כמו הדירה הקטנה בבניין שבו אני גרה עכשיו, אלא בשער הצהוב בכניסה ליישוב - וכל מה שמאחוריו, אתה בן בית בתוכו. ילדים שבטוחים במרחב שלהם יהיו בדרך כלל בטוחים גם בעצמם, וגם הגב שלהם ייראה ככה.

עכשיו אני מלמדת את הילדים שצריך לנעול את הדלת כשיוצאים מהבית, איך עולים על אוטובוס, איך מביטים אל הרמזור שיתחלף. אני מזכירה להם שלא משאירים אופניים זרוקים על המדרכה (תזכורת לעצמי: להשיג מנעול פרסה או כבל לנעילה) ושלא הולכים במרכז הכביש בשבת. האנשים שהם רואים ברחוב הם לא אח של מישהו ולא אמא של מישהו, אלא סתם איש זר; בטלמון תמיד היה מי שיחבק אותם אם נפלו מהקורקינט. כשהבת שלי סיפרה, בשבת הראשונה שלנו בירושלים, ששיחקה מחוץ לבית הכנסת ו"איש אחד חילק ממתקים", נפל לי הלב. נכון, פגיעות מיניות יכולות להתרחש בכל מקום, אבל בטלמון היא ידעה מי הוא ומי אשתו ומי ילדיו.

 

• • •

למה עזבנו? לפני כמה חודשים ראיינתי את הסופרת צרויה שלו. היא ובן זוגה הסופר איל מגד החליטו לעזוב את ירושלים אחרי שנים ארוכות. העילה הראשונית היתה פרוזאית וקטנת־גורל: בניין גדול שייבנה מול ביתם יסתיר את האור והאוויר. אבל הבניין הוא תירוץ, קש, כך אמרה לי. העזיבה כרוכה בשאלות של זהות.

הבניין שהסתיר לי את האור והאוויר קטן עוד יותר: בטלמון לא היה פתרון לילדי בית ספר בין 13:00 ל־16:00 בצהריים. לא יום לימודים ארוך, לא צהרוני בית ספר, לא תל"ן ולא קרנות שמוסיפות שעות לימוד. ברשויות החלשות ובפריפריה המדינה נותנת יום חינוך ארוך; ברשויות החזקות הרשות המקומית מסבסדת או שההורים משלמים. בהתנחלויות, רבות מהן באשכול סוציו־אקונומי נמוך, אין סיוע מצד שום גורם, חלק מהקרנות לא מוכנות לפעול מעבר לקו הירוק, וההורים לא יכולים לשלם. 

המשמעות עוד יותר דרמטית כשמדובר ביישוב מרוחק, שממנו אל העבודה בערים הגדולות לוקח לפחות שעה. אז מה עושים? אימהות רבות עובדות בחצי משרה או שיש אחים גדולים ששומרים על הקטנים, או שהילדים גדלים לתוך עצמאות. אותי זה גמר. לא רוצה שילד בכיתה ב' יגיע לבית ריק. ולא רוצה לסרב להצעות עבודה בגלל שאני צריכה לצאת מהעבודה ב־12:00 כדי להיות בבית ב־13:00.  

זוהי ביצה שמולידה תרנגולת, כי הנשים ששורדות ביישוב עם מגבלה כזאת הן ברובן כאלה שיכולות לעמוד בה (כשגידול הילדים נמצא בראש סדר העדיפויות, לפני ביטוי עצמי, ואני מעריכה אותן על כך), ואז אין דרישה לפתרון, וגם הנשים שעבדו במשרה מלאה מורידות הילוך מקצועי כשהילד מגיע לכיתה א', ושוב אין דרישה. היו תקופות שהיתה לי מטפלת לילדים בשעות האלה, אבל למצוא מישהי שתסכים להגיע לחור כזה בשביל שלוש שעות זה לא פשוט. 

טיפשי, אבל עזבתי מקום אהוב בגלל שלוש שעות. ואחר כך היתר: הכל מסובך. כדי לנסוע לצילום רנטגן פשוט בגלל חשש לשבר ביד, צריך להתארגן על חצי יום תיזוז. אוטובוס יש פעם ביום ואי אפשר להסתדר בלי שתי מכוניות למשפחה. אם אין מורות טובות לאנגלית בבית הספר, קשה למצוא מורות שיגיעו. היצע החוגים מצומצם. היצע הרופאים דקיק. טכנאי שירות ומובילי מקררים לא מסכימים לחצות את הקו הירוק, ושליחי פרחים עושים איתך משא ומתן בטלפון ובסוף פוגשים אותך במחסום. 

מאז שאני בירושלים אני מזדעזעת בכל בוקר מהחיים הקלים: אני נותנת לאישה מ"בזק" רחוב ומספר, והיא מתאמת לי טכנאי. בלי "רק בימי רביעי יש לנו צוות באוטו ממוגן". ההוא מהגז הגיע, בלי לשאול אם זה מסוכן. והשליח של הפיצה הבהיל אותי כשנעמד בדלת. במרחק הליכה יימצא לי הרבה ממה שהעיר יכולה להציע, ובמרחק דקות נסיעה בודדות אני מוצאת את כל השאר. אתמול חצינו את הכביש כדי לקנות ברגים וחזרנו עם פלאפל, ספרי לימוד ובטריות. פלא. 

החלום הקטן שלי בטלמון היה להזמין מונית בטלפון, כמו בסרטים. בטלמון הסתובבה רשימה סודית של "נהגים שמוכנים לבוא" שעימם היינו צריכים לבוא בדין ודברים, שבועיים לפני מועד הנסיעה לנתב"ג, על שעת הנסיעה (לא מוכן לנסוע בחושך!), לעבור ויכוח עד כמה "מסוכן אצלנו", ותעריף מבהיל. כשהזמנתי מונית בירושלים והיא הגיעה אחרי דקה, צילמתי אותה לקבוצת הווטסאפ של החברות המתנחלות שלי. "הזוי!" הן כתבו לי.

אבל חצי מיליון אנשים גרים באזורים האלה, בלי מונית, בלי כספומט ובלי להזמין אוכל במשלוח, והם שמחים מאוד בקהילות שלהם ובחיים שלהם. אצלי אישית, רשימת המחירים ששילמתי היתה גבוהה מאשר עמודת היתרונות. פחדתי מאוד בנסיעות. פחד שקפץ מדרגה פעם אחת במשפחת פוגל ופעם שנייה במשפחת הנקין. פחד שפגם בלילותיי ובשבתותיי בתוך הבית המבוצר שלי. 

עם הזמן הרגשתי שהאנשים הולכים ונראים לי דומים, כמו היו שתי קבוצות ביישוב: אני, והם. זה לא סימן טוב. והעובדה שהחינוך כולו, הפורמלי והבלתי פורמלי, הוא בהפרדה בין בנים לבנות, עניין שהפריע לי באופן עמוק ככל שהילדים גדלו. והריחוק - האיש שלי נסע שלוש שעות בכל יום הלוך וחזור לעבודה. ומיעוט האפשרויות עבור הילדים. 

ואין תעבורת רעיונות, הכל כפי שהיה וכפי שיהיה. לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה. בטלמון לא היו פמיניסטיות מעצבנות שאוכל להתווכח איתן, כי פשוט לא היה ויכוח. כשמקומן של נשים בבתי הכנסת הולך ומשתנה בקצב מטאורי, ברוב ההתנחלויות הוא נשאר יציב. אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה. 

והעובדה שיהודים חיים באזורים האלה תחת שליטה צבאית - אלוף פיקוד מרכז הוא שמחליט אם תיבנה מרפאה ואם ייפתח גן ילדים. יש לי קלסר מתפוצץ מדוגמאות שמהן עולה שמתנחל הוא אזרח סוג ב'. 

והמראה של עצמנו בתקשורת, אנחנו אויבי העם, הכעורים. בכל פעם להקשיב לחדשות עם קפיץ מתוח בבטן. כמה אפשר לספוג את זה ואת השובל החמצמץ שנלווה להיכרות ראשונית עם זר יחד עם הגילוי שאני "מתנחלת". לא כולם מסוגלים לחיות ככה. אני חלשה. אני בורחת אל גבולות הלגיטימציה, הנוחות, אל המרחק הקצר אל בית החולים, אל הסבירות שהאיש הזר בתחנה אינו רוצח. 

 

• • •

התחלתי לעזוב לפני שנה, כששהיתי במנהטן והתבוננתי מרחוק במקום הקטן שבו אני גרה. לפני חצי שנה, בסוף הסרט "החדר", הבנתי שחיי, כמו חיי הגיבורה, מתנהלים בחדר אחד קטן, שאותו אני מתה מפחד לעזוב. המקום הנפלא, החם והתם הזה היה אוויר עומד בשבילי. נכון, בדיוק סיימנו לבנות את בית חלומותינו בבנייה עצמית ועם הקפדה על כל פרט. אבל דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם ולפעמים מצמצמת אותה. בדירה הרחבה והיפה עד מאוד בקצה הגבעה הרגשתי שדעתי מצטמצמת. 

מהסלון ומהמטבח היה לנו נוף מפעים, חריג ביופיו. כל מדינת ישראל במדרון פנטסטי מתחת למרפסת. אם עף לילדים כדורגל מהחצר הוא היה יכול להתגלגל ולהתגלגל עד שיגיע לחוף ימה של תל אביב. אבל השקט הזה מול הנוף, לכאורה מרפסת שהיא קלישאה לסופרת וכותבת, חירפן אותי. במנהטן הרוחשת והרועשת הרגשתי שהנפש שוקטת כפי שלא היתה מעולם בדממה של טלמון מול ההרים. הרעש עושה שקט פנימי; השקט עושה רעש.

וכן, גם נמאס לי לייצג. ונמאס שכרטיס הביקור הראשון שלי - מקצועית או אנושית - כתוב בסעיף המגורים בתעודת הזהות. אף פעם לא הרגשתי שייצגתי אנשים, שהייתי שליחה של מישהו. הייתי שליחה של רעיון, ותמיד אמשיך להיות: ההתפעמות משיבת ציון השלישית (זאת של עזרא וזאת של 48' וזאת של 67'), האמונה בשלמות הארץ, העמידה על זכותם של יהודים לחיות בארצם. השבוע הייתי בחתונה והתבוננתי במעגל הרוקדים הענק, כולו אנשי המגזר, הציונות הדתית הטובה, ואמרתי לעצמי: אתם יכולים להסתדר לבד. שום דבר לא מונח על הכתפיים שלי.

אישה מתוקה שאני לא מכירה קראה את המחשבות שלי וניגשה אלי לבקש שלא אפסיק לכתוב, "את הקול שלנו", אמרה, "את מביעה כל כך יפה את מה שכולנו חושבים". היא דיברה בלשון רבים. אנחנו כבר לא ב־99', רציתי לומר לה, ויש כבר המוני קולות שאומרים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, זה כבר לא האיש המוזר מהשיר של נעמי שמר, ויש דור טרי של מוכשרים שרוצים להביע את מה שכולכם חושבים. לא אמרתי לה. 

לא ציפיתי לשטיח אדום מהשכנים שלי, לא זרי פרחים והוקרה. במשך עשור וחצי נלחמתי על הג'בלאות של עיתון "הארץ" וערוץ 2, משלמת מחירים כבדים עד כדי אדם מפורסם שאמר שהוא לא מוכן להצטלם עם אחת כמוני, לא בשביל שמישהו יקום בשבילי מהכיסא אלא כי האמנתי שזה נכון. ובכל זאת, חשבתי שמכירים את העבודה שאני עושה בחוץ. במקום זה קיבלתי, למשל, את הטקסט הבא שנכתב בידי אחת מתושבות טלמון ופורסם בפורום פנימי של היישוב, לקול שתיקתם הרועמת של החברים: 

"שכנים, כמו משפחה, לא ממש בוחרים. כשאדם עובר בוועדת הקבלה לא רואים עליו שהוא מתכנן להיות סוס טרויאני, שהוא מגיע אלינו בחוסר תום לב, במטרה לאסוף מילים על שכניו, לשנות את המציאות כך שתשמש לו קרש קפיצה לקריירה, שהוא מוכן למכור את היישוב שבו הוא יושב, על אנשיו, כדי להתפרסם... (אמילי) מוכנה למכור את ביתנו בעבור חופן כבוד אישי. העיקר שחבריה לבוהמה ינודו לה בראשם בפעם הבאה שיפגשוה במסיבה או בהשקה".

זו לא הקהילה הספציפית אלא פרצופו של המגזר, שיודע להרוג ברכות את כל שליחי הציבור שלו. לא אפרט פה את כל מה שהציונות הדתית האהובה האכילה אותי מבפנים, לאורך שנים. הסוף הוא שכשאני חטפתי אש ישירה בחוץ, חזרתי הביתה לנגמ"ש עם רימוני עשן. 

 

• • •

אנחנו גרים בקריית מנחם, שכונה ירושלמית של פעם, עם אנשים בגופייה במרפסות ומוסיקה מהבתים, ובמכולת דברי החלב נמצאים בארון שיש לו דלתות עבות וכסופות. למרבה הצער, היא בדיוק משנה את פניה, ומתחיל בה מה שקוראים "סצנה". אחרי נחלאות והקטמונים צעירים מגלים את המחירים הנמוכים והאווירה הקוסמופוליטית בקריית מנחם, ובסוף גם היא תהפוך להיות שכונה בורגנית עם אדניות צבעוניות במרפסת. 

בינתיים הילדים שלי משחקים בגן השעשועים עם ילדים ממוצא אתיופי ועם ילדים ערבים בסנדלי עור, וילדים חרדים צחורי חולצה מתגלשים אחרי ילדים שקוראים להם ג'וי ורוי. זו החברה הישראלית. היא זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה. הקטנים כבר שאלו אותי למה הג'ינס של האיש הזה קרוע (והסברתי שזה עולה יותר), אבל נדמה לי שמה שהם לא שואלים, ועיניהם הקרועות בפליאה לומדות, הוא השיעור החשוב ביותר בחיים. 

פיסקה מחייכם בעניין החינוך: המחיר הקטן והנסבל של מגורים ללא חילונים בסביבה, ביישוב קהילתי דתי והומוגני, יוצר חינוך דל יותר, מופחת. כדי שילדים יצמחו עם עמוד שדרה שמבוסס על סימני שאלה ולא סימני קריאה ההורים שלהם חייבים, מדין מצוות חינוך, לחשוף אותם באופן מבוקר גם לאורח חיים מפתה, פופולרי, שאין בו תורה ומצוות. שיתמודדו עם מה שיש לעולם להציע. 

כשאתה יוצר לילדים מרחב סטרילי נעדר חיידקים או תמיהות, אתה מסתכן במערכת חיסונית מוחלשת. ילדים שהכניסו לפה חול נגוע בשערות חתולים הם ילדים בריאים יותר מאלו שגדלו במעבדה. בטלמון היו אנשים שונים עם פרצופים שונים אבל אותה בלורית, אותו השבט. ההבדלים רק באופן קשירת המטפחת. הבנתי שכדי שהילדים שלי יגדלו להיות תלמידי חכמים המאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, אני חייבת לגרום להם להבין שזו בחירה שלהם.

אז אנחנו גרים בדירה בבניין עם וליד כל הסוגים והמינים, ומגששים את דרכנו בחיים החדשים האלה. נועלים את הדלת, ולומדים לחצות בזהירות נוכח האוטובוסים הצוהלים זה לקראת זה, ומקשיבים לסיפורים המעניינים בתחנת הפיס שמול הבית. בקענו מהכפר אל העיר, וגם שינינו דרמטית את מרחב המחיה שלנו, מבית על חצי דונם ובו ארבע אסלות, לדירה קטנה עם אינתיפאדת בודדים: אסלה בודדה, כיור מטבח בודד. הצמצום יגרור מקסימום התחשבות משפחתית. 

הדירה היא קונכייה. כשהחלונות נפתחים היא חשופה בצריח. מוסיקה נכנסת ושיחות של אחרים, ריח כביסה של השכנים וניחוח ארוחת צהריים. ושומעים את הלמות הצעדים של השכנים מלמעלה. ולא מכירים את השכנים בכלל, למרות שהקהילה הדתית מתנהלת פה ממש כמו יישוב. מה זאת קהילה? ייתכן שהשיחות עם השכנה שתולה את הכביסה במרפסת לידי יהיו משמעותיות יותר מאשר עם חברותיי לבית הכנסת, אבל כשיש מעגל אחד שבו יש מחויבות, כמו משפחה אחת מורחבת, אתגרים מתחלקים נכון יותר. בקהילה עירונית, כבר שמתי לב, מרכז הכובד של האחריות על הילדים היא עליך. החינוך ביישוב קהילתי הוא משימה קהילתית לא פחות משהיא פרטית: אם אתה לא בטוח איזה מחנך תהיה לילדיך, התבנית הסביבתית תסייע לך באפיית הילד. ציר הזמן של הילד מורכב מבית ספר ואחר כך זמן ביישוב: ספרייה, חברים, הסתובבות עם חברים. באחר צהריים ארוכים או בשבתות לא הרגשנו את הילדים; בעיר המשקל זז אליך.

אין נוסחה אחת שטובה לכולם. יש מי שמתאים לו להיות עכבר העיר ויש מי שמתאים לו להיות עכבר הכפר, ויש כאלה שהם בכלל חולדות. בעיר יש זמזום בלתי פוסק, מתח, ניכור. החממה ביישוב הקטן היתה גן עדן לילדים והצמיחה אותם רגועים ושמחים. ויתרנו על שכנות טובה עם אנשים כמונו. ויתרנו על הזכות ליישב את הארץ. אבל האדמה הטובה של השומרון לא כועסת עלי: כשהתחתנו ועלינו להר היו 200 אלף יהודים ביש"ע. היום יש פי שניים וחצי. והם ימשיכו ויגדלו, כי הסוסים שמושכים את העגלה החשובה הזאת הם יותר עזים ממני, ויותר ראויים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו