הגיע צו המילואים. היה ברור לכולם בבית שאני הולך. לא ידעתי עדיין לכמה זמן בדיוק. אני נשוי ואב לארבע בנות מופלאות. כשבישרתי להן, התגובות היו חלוקות - הגדולות הבינו שאבא הולך ושזה חשוב, והפרידה היתה קשה אבל מובנת. והקטנה שלי? לא מדברת איתי. קשה לה להבין איך דווקא כשתיכננו ללכת יחד לסרט המצויר החדש - אבא צריך לעלות על מדים וללכת. לעזוב אישה וילדים זה תמיד קשה, אבל כשזה בשיא החופש הגדול, בדיוק בתקופה הכי מהנה עם הבנות, בהחלט מדובר באתגר. למרות כל זה, אני יודע שלהגיע למילואים זה חשוב - יש סיבה שקראו לנו. צריכים אותנו, זה הזמן שלנו.
חוץ מאבא ובעל אני גם מג"ד "אריות יהודה", גדוד מילואים שפועל בגיזרת יהודה ושומרון. בשבוע וחצי האחרונים אנחנו מקיימים תעסוקה מבצעית בחטמ"ר עציון. התעסוקה פה משמעותית מאוד, וככל שהשעות עוברות, כך התחושה של "למה באנו לפה באמצע אוגוסט" מובנת לנו יותר ויותר. אנחנו מקיימים פעילויות יום־יום, לילה־לילה, כדי לשמור על הביטחון ועל שיגרת החיים בגיזרה.
בלילה שבין יום שני לשלישי היה אירוע שיא בחטיבה - לקחנו חלק בפעילות גדולה המתקשרת בצורה ישירה למאבק התמידי באמצעי הלחימה הפלשתיניים, מערכה רחבת היקף בעלת חשיבות רבה אשר הולכת ומתפתחת באוגדת איו"ש ומניבה הצלחות מרובות.
המבצע התחיל. הגענו לאיתור שקיבלנו, מצאנו שם שני כלים לייצור נשק וכמה חלקים אשר שימשו להרכבת נשקים. משם הוקפצנו ליעד נוסף שבו נמצאו עשרות כלי נשק, תחמושת ומכשירים לייצור כלי נשק. לא ידעתי כמה היעדים שקיבלנו מראש מלאים באמל"ח, רק במהלך הלילה התחלתי להבין כמה כמות האמל"ח באיתורים היא גדולה ומשמעותית הרבה יותר ממה שצפיתי מראש. בסיום הפעולה כל הגדוד חזר בתחושת סיפוק עצומה. הבנו שהיינו חלק ממשהו באמת גדול, שבערב אחד סיכלנו תשתית עצומה שיכלה לעלות בחיי אזרחים רבים בטווח הרחוק. אני יכול להגיד שאני משרת 20 שנים באיו"ש, אך הממצאים הגדולים שלנו אתמול עדיין הצליחו להפתיע אותי. בדרכי עם החיילים למוצב, לתחושות הניצחון הצטרפו גם תחושות געגוע: לא הייתי בבית כבר כמעט שבועיים, והמרחק מהבנות קשה.
אף שהמרחק קשה, בחרתי להיות מג"ד, מה שמייצר הבנה אצל המשפחה שלי. אני לא מפסיק לחשוב על החיילים שלי. לא כולם קצינים, גם הם עזבו משפחות בדיוק כמוני, בחודש הקשה ביותר להורים בשנה. היופי בגדוד שלנו הוא שכל החיילים מבינים בדיוק כמוני את השליחות, את החשיבות ואת המטרה שלנו כאן. שיעור ההתייצבות בגדוד הוא יותר ממאה אחוז, כולם מגיעים כדי לשמור, להגן ולבצע כל משימה שתינתן לנו בצורה הטובה ביותר.
הרגשתי מוזר כשחזרתי מהמבצע בשעות הבוקר המוקדמות, במטרה ללכת לישון כמה שיותר מהר, כשהמשפחה שלי בדיוק קמה. שמחתי שלפחות הספקתי לדבר איתן לפני שהיום שלנו מתהפך. הן הכוח שלי כאן. אני מחכה כבר לחזור הביתה ולחבק אותן. במשך סוף שבוע שלם להיות רק בעל, רק אבא, מישהו שיכול לתת להן את כל הזמן וההשקעה שבעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו