הצהרת אביגדור ליברמן, שיעקוף את אבו מאזן וימנה לו מנהיגים פלשתינים בצלמו ובדמותו להידבר איתם היא מנה לעוסה של כישלון מתמשך. ישראל כבר ניסתה את האשליה הצורבת בהקימה את "אגודות הכפרים", שגודשו במנהיגים־בשקל ונמוגו. כך אירע ביהודה ובשומרון, ולמרות שהמהלך קרס הוא היה הפחות־גרוע בהשוואה לאירועים ברצועת עזה.
ישראל ביקשה לשחוק את אש"ף בגבולה הדרומי. היא עודדה פעילות נמרצת של אגודת מוסלמים אדוקים עם חזות של עובדים סוציאליים, והיתה מרוצה מעצמה עד שהארגון החדש הפך לחמאס מאז ועד עתה.
עד שליברמן הגיח למשרד הביטחון הופק הלקח הנכון מהפארסה. אומה יכולה (לעתים) לכפות על שכנתה להקים ממשלת קוויזלינגים (וידקון קוויזלינג כיהן כראש ממשלת נורבגיה בחסות הנאצים עד שהוצא להורג בסיום מלחמת העולם ב־1945. הוא הפך שם נרדף לשיתוף פעולה לגנאי). אבל אין היא יכולה לכפות הנהגה לגיטימית לאומה שכנה, לא כל שכן לעם עוין.
הצעת ליברמן לא תחזיק מים, אבל תכביד על ישראל. איש בעולם אינו מאמין כי השלטון בארץ לוקה באנרכיה כה חמורה, ששר הביטחון מעז להצהיר על מדיניות משל עצמו בנושא כה מרכזי בלי לקבל את הסכמת ראש הממשלה והקבינט. שוחרי רעתה יפרשו זאת כשיתוף פעולה בקריצה בין בנימין נתניהו לבין ליברמן למחוק את הרשות הפלשתינית מעל המפה נגד רצון רוב מדינות העולם.
אך העובדות חזקות מן ההיגיון. ליברמן מרשה לעצמו לנהל בשם המדינה מדיניות שלא נדונה כלל בממשלה, ונתניהו שותק; והוא מודיע כי יעשה שימוש בכלים ממלכתיים - המנהל האזרחי בשטחים - כדי לקדם את מדיניות היחיד הפרטיזנית שלו; וכל זה פרק מרכזי בהתנהגות הפיל־בחנות־חרסינה שלו בעודו מאיים על ד"ר אביחי מנדלבליט כי אם לא יפרש את החוק כרצונו הוא יופיע בבג"ץ עם פרקליט פרטי נגד היועץ המשפטי.
נתניהו עסוק. הוא מחזיק ביותר מדי תיקים. יש עריקה מלשכתו וממשרדו. אך עליו לבלום את שור הבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו