1946 שנים לאחר חורבן בית המקדש השני מתעטפת מרבית התקשורת בשתיקה סביב הכרוניקה של האלימות והשקרים המוסלמיים בהר הבית, כאילו אין מדובר במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. רק לפני שבועיים הותקפו שם במכות ובאגרופים שישה ארכיאולוגים ישראלים שסיירו בחלק המזרחי של הר הבית. האירוע זכה לאזכור תקשורתי מינורי בלבד, ממש כפי שההתנכלות הקבועה למבקרים היהודים בהר, לאורך שנים, על ידי אנשי המורביטון והמורביטאת עברה בדממה תקשורתית. תקיפת הארכיאולוגים הזכירה אירוע אלים חמור אחר בהר שהתרחש לפני שנים אחדות: תקיפה והצתה של תחנת המשטרה בהר הבית, ובריחת השוטרים ממנה. גם אז התקשורת ברובה עצמה את עיניה.
האלימות המוסלמית בהר היא שלב נוסף במערבולת ההטיה והאפליה נגד יהודים בהר, שמדינת ישראל קולעת עצמה לתוכה מדעת. החטא הקדמון הוא חטאו של שר הביטחון משה דיין שמסר את ההר למוסלמים ואסר על יהודים להתפלל שם. מאז "התפתח" הסטטוס קוו והשתנה כמעט בכל רכיביו לרעת הצד היהודי. ביקורי יהודים (להבדיל מתפילה) שבעבר הותרו - הפכו להיות קשים עד בלתי אפשריים. פעמים רבות מדי נסגר ההר בפני יהודים על רקע איומי המוסלמים. גם כאשר ניתן ליהודים לבקר בהר, מוטלות עליהם מגבלות שלא נכללו בסטטוס קוו המקורי: אי אפשר עוד לבקר בהר בשבתות או להיכנס למסגדים. שטחי הביקור צומצמו וכך גם שעות, ימי ומשך הביקור עצמו.
את כל אלה מלווה מערכת הסתה ושקרים מוסלמית משומנת. אל מול ממצאים ארכיאולוגיים לא מעטים המאוששים את קיומו של בית המקדש השני, ומגוון של מקורות היסטוריים יהודיים ואחרים המתעדים את קיומו, מכנים המוסלמים כיום את בית המקדש: "אל־מזעום". משמע - השקרי והמדומיין. הם מרחיקים אותו בכזביהם עד תימן ושכם וטוענים שכלל לא היה קיים בהר הבית. הם גם מזייפים את ההיסטוריה ומקדימים את זמנם בירושלים לזמנם של היהודים כאן. הפלשתינים אף מתעלמים מכתבי היסטוריונים מוסלמיים, שבהזדמנויות אחרות מקובלים עליהם לחלוטין. ההיסטוריונים הללו, כמו אל־מקדסי בן המאה העשירית, חכם ההלכה האיראני אל־מסתופי, או אבו בכר אל־ואסטי שהיה דרשן מסגד אל־אקצא בתחילת המאה ה־11, מזהים את מקום מסגד אל־אקצא עם מקדש שלמה. אפילו במדריך המקוצר לאל־חרם אל־שריף משנת 1924 שהוציאה לאור המועצה המוסלמית העליונה בראשותו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני (לימים שותפו של היטלר), נכתב כי "אתר זה הוא מהעתיקים בעולם..." וכי "זהותו כאתר מקדש שלמה הנה מעבר לכל ספק".
במקביל, החילו המוסלמים את קדושת "אל־אקצא" ואת שמו של המסגד על מתחם הר הבית וכתליו ולא הסתפקו עוד במסגד עצמו. כיום הם טוענים שאף פעם זה לא היה אחרת, אך גם זהו שקר: במפת תיירות ירדנית רשמית משנת 1965 , השמורה באוסף המפות הגדול של מפות ארץ ישראל (בבעלותו של חיים שטיינברגר בניו יורק), מסומן אל־אקצא רק כמבנה הנמצא בדרום המתחם. ההר עצמו מסומן שם בשמו התנ"כי - הר המוריה, עוד פרט שהמוסלמים מתכחשים לו היום.
מרכיב בעייתי נוסף במציאות השוררת בהר הבית, מקום המקדש, נוגע ליחסים בין ירדן לבין ישראל. מערכת היחסים הזאת נשענת על אינטרסים הדדיים: ביטחוניים וכלכליים, אולם המחיר שישראל משלמת לירדן במטבע היקר של הר הבית מוגזם וגבוה מדי. ירדן הפכה בפועל לשותף של ישראל בניהול הר הבית. היא מטילה וטו על החלפת גשר המוגרבים, על פינוי אשפה מרחבת הכותל הקטן ואף מתערבת במספר המבקרים הדתיים בהר ובהתנהלות המשטרתית בתוכו. ישראל הלכה רחוק מדי בהר הבית. האלימות המוסלמית, המילולית והמעשית שם שואבת את כוחה גם מהטעויות שנעשו כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו