אין לה תחרות

ב־120 שנה הפכו המשחקים האולימפיים מזירה של רגשות לאומיים מדממים לאירוע שמעניק לחלשים ולקטנים כוח מול המעצמות • וגם אם שחיתות, סמים ורמאות נוכחים בעסק - הרצון הטוב עדיין מביס את כולם

זו אולי ההברקה השיווקית הגדולה בהיסטוריה; כמעט אבסורד. פסטיבל הספורט הגדול מכולם מורכב מאירועים לחלוטין לא פופולריים שרובם לא מובנים לצופה הממוצע. קצת כדורגל, כדורסל או טניס - אבל הרבה יותר היאבקות יוונית־רומית, סיוף, קליעה וחץ וקשת, הוקי שדה וכדורמים. אחראים לתקציבים בכל רחבי הגלובוס, שידיהם קפוצות להקצבות לאופרה או לאמנות פלסטית, יפתחו את היד כדי לסייע ללוחם טאקוונדו או למרים משקולות שאולי יכול להביא להם מדליה. 

הסיבה לכך ממש מזעזעת: בסוף כל תחרות יונפו הדגלים של מדינות שלושת המסיימים הראשונים. ואחר כך יושמע ההמנון הלאומי של המדינה המנצחת. 

 

• • •

משחקי 1896 לא היו אירוע בינלאומי גדול מדי, אבל כבר רכבו על גל של התעוררות לאומית. ממש כמו שהיו ביוון העתיקה וסביבתה. יוון עצמה חשה שהיא שבה לרגע לגדולתה מלפנים; ספורטאים אירים דרשו את הנפת הדגל האירי ולא הבריטי; הונגריה, שהיתה תחת שלטון אוסטרי, התחרתה כעצמאית. איכשהו אנשים תפסו את הרגע בחושיהם. ג׳יימס קונולי, האלוף האולימפי המודרני הראשון, התעלם מאיום הרחקה מאוניברסיטת הרווארד כדי לנסוע למשחקים. הוא ייחרת בשל כך בהיסטוריה הרבה יותר מאשר 25 הספרים שכתב. 

המהדורה השנייה והשלישית של המשחקים האולימפיים הבאים שקעו לכישלון ארגוני וחוסר רלוונטיות אבל מה שיעורר אותם הוא הר געש. ולא הר געש מטאפורי. התפרצות של הווזוב באיטליה והנזק הכבד שגרם חייבו את העברת המשחקים ללונדון ב־1908. ושם, בבירת האימפריה, נפתחו כל הפצעים, והרגשות הלאומיים פרצו. המשלחת האמריקנית - רוויה באתלטים ממוצא אירי - הסתכסכה עם הבריטים בכל עניין - מהרכנת דגל בפני המלך ועד ערעורים ספורטיביים. נרשמו מתחים קתוליים־פרוטסטנטיים סביב התחרות בימי ראשון, וגם דרישה פינית לאוטונומיה מהנבחרת הרוסית. זה לא היה דבר של מה בכך: הרגשות הלאומניים היו מנוע מאחורי הצלחה פינית פנומנלית במשחקים עד מלחמת העולם השנייה. 

אבל המאה ה־20 קיבלה תפנית שלילית ולא ממש היטיבה עם המשחקים האולימפיים. הם גדלו, אבל הפכו לקודרים יותר. התנועה האולימפית היתה מזוהה עם דיכוי התפתחויות חברתיות, קטנוניות סביב השתתפותן של מדינות, עיכוב התקדמות נשים בספורט ובאופן כללי שימור מעמד האריסטוקרטיה. 

חוקי החובבנות היו ניסיון בוטה לחסום ספורטאים מקרב אותם 99 אחוזים מתושבי כדור הארץ שלא יכולים לעסוק בספורט כי הם צריכים להתפרנס. רוזנים ורוקפלרים חילקו ביניהם מדליות. התנועה האולימפית גם ניהלה מלחמת חורמה בהתארגנויות ספורט הפועלים של אותה תקופה. ולא כמטאפורה. הנאצים, מלבד ארגון המיצב הפשיסטי המדהים של משחקי ברלין ב־1936, שהיו קפיצת המדרגה הארגונית הגדולה בהיסטוריה האולימפית, גם דאגו להפצצת מתקני ספורט בברצלונה כדי למנוע את קיום המשחקים העממיים שם ערב מלחמת האזרחים. 

מצחיק לשמוע כיום את הנוסטלגיה למשחקים האולימפיים בתקופת המלחמה הקרה, ועוד מדור של אנשים שמתגעגע לשחור־לבן בטלוויזיה. האירוניה היא שאחרי המלחמה, האויבים שיתפו פעולה בנישואי נוחות. חוקי החובבנות התאימו לאמריקה הלבנה כמו גם לארצות הקומוניסטיות. באמריקה נשמרה הדומיננטיות של תרבות הקולג׳ים היוקרתיים. בבריה"מ זה היה המיצג המזויף של אתלט שהוא פועל לכאורה. 

ספורטאים גדולים תמיד היו ויהיו, אבל בתוך יריבות פוליטית וחרמות פוליטיים, התנועה האולימפית לא הפיקה מספורט אפילו 50 אחוזים מהפוטנציאל שבו. באולימפיאדת 1988, למשל, 60 אחוזים ממדליות הזהב נפלו בידי הסובייטים, המזרח־גרמנים והאמריקנים, שייצגו כולם ערכים נעלים משמאל ומימין אבל לא בחלו בשום סוג של רמאות לשום מדליה.

כשהסתיימה המלחמה הקרה החליטה התנועה האולימפית לבטל את חוקי החובבנות. רואי השחור־לבן חשבו שזה ניסיון נואש להכניס קצת עניין למשחקים. נואשת או לא - התנועה האולימפית השיקה את תקופת הזוהר הגדולה ביותר של האולימפיות. אולי כי נפרדה סופית מהאידיאולוגיות הפוליטיות של המאה ה־20 וחזרה לרוח האולימפית האמיתית. ביוון העתיקה ערים מימנו את הספורטאים כדי שיוכלו להשתתף. 

ברבע מאה, מספר המדינות שזוכות במדליות כמעט הוכפל. כוחן היחסי של המעצמות ירד בחצי. ונכון שבין 20 המדינות המובילות במשחקים האחרונים נמצאות שבע משמונה מדינות ה־G8, וסין המחישה את נסיקתה גם באיצטדיונים. אבל נמצאות ביניהן גם קזחסטן וגם הונגריה ואפילו צפון קוריאה, קובה ואיראן. למעמד פוליטי או כלכלי יש כוח מוגבל בזירה האולימפית. זו באמת התחרות הפתוחה ביותר עלי אדמות. 

 

• • •

הפתיחות עשתה משהו טוב מאוד לתנועה האולימפית. יוסרה מרדיני ישבה ביום שלישי על בימת אולם מסיבות העיתונאים המרכזי של אולימפיאדת ריו והוצפה בשאלות. בעוד כמה ימים היא תישכח, כשיהיו לנו גיבורים ספורטיביים במגרש. רהוטה וכריזמטית, מרדיני היא המפורסמת מבין עשרת חברי נבחרת הפליטים שתתחרה בריו. הנערה הסורית הנוצרייה קפצה באוגוסט לפני שנה למי הים התיכון ודחפה עם אחותה ואדם נוסף סירת פליטים שמנועה שבק אל החוף היווני ואל ההצלה. מועדון ברלינאי אימן אותה והיא תשחה במשחקים האולימפיים.

התנועה האולימפית הפכה ברבע המאה הזו גם למנוע העיקרי מאחורי שיתוף נשים בספורט. היא הגיעה ל־50 אחוזי השתתפות נשים, ובמשחקים הקודמים כפתה אפילו על סעודיה להביא מתחרה סמלית. היא גם שידרגה דרמטית את המשחקים הפראלימפיים כשהצמידה את אירוח משחקי הנכים למשחקים האולימפיים. זה יותר מהכפיל את מספר המשתתפים בהם. אפילו הביקורת על האירוח הראוותני במדינות רבות משיג כיום אפקט הפוך. העולם לא בוהה ומוחא כפיים לטקסים אלא נחשף לעוולות בסין, לזכויות גאים ברוסיה או לעוני בברזיל. 

ביוון העתיקה המשחקים האולימפיים היו רוויי שחיתות, סמים, רמאות ספורטיבית, שוחד, והטהרנים גם התלוננו על פריצות מינית. מצד שני הם גם הביאו להפסקה במלחמות, והיו המפגש הבינלאומי הגדול היחיד לצורכי שלום. לא הרבה השתנה: הספורט מתודלק בכסף, בלאומיות, ברדיפת כבוד. אבל איכשהו שוחר לטוב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו