הישראלים בריו: בואו ניתן להם גב

את אריזת הפופקורן הראשונה של השבועיים וחצי הקרובים אוציא בלילה שבין שישי לשבת, בשעה 02:00 (שעון ישראל). כמו לשאר עכברי הספורט האולימפי, מתוכננים לי לילות לבנים מול מסכי ערוצי הספורט בארץ ובחו"ל, ובניגוד למרבית אוהדי הספורט הישראלים, אנחנו לא מגיעים בהמונינו: רובנו ספורטאים אולימפיים בעבר, מקורבים למישהו מחברי המשלחת הישראלית, או אנשים שבאמת ובתמים אוהבים ספורט בכל ליבנו ולא מתביישים להודות בפה מלא שספורט בכללותו הוא הרבה מעבר לענף הכדורגל הפופולרי. 

כמי שעונה על כל שלוש ההגדרות הללו, בכל פעם שאני שומעת "מומחים" מדברים על הסיכויים של ישראל למדליה אולימפית במשחקים שיחלו מחר בריו, עולה לי החום. הלוא מאז ומעולם בחלוקת העוגה התקציבית תיעדף משרד הספורט את הכדורגל והכדורסל והשאיר פירורים לענפים אולימפיים אחרים. את מדורי הספורט למדתי בילדותי ובנעוריי לקרוא מהסוף להתחלה, כי כך יש סיכוי טוב יותר שאמצא את שמי (שנכתב כמובן בשגיאות כתיב) באיזו פינה נידחת. וכשבגרתי הפכתי למי שכותבת באותו מדור וכל אייטם אולימפי שהצלחתי לפרסם בתקשורת, בדרך כלל אחרי עבודת שיווק אגרסיבית, מבחינתי היה ועודנו ניצחון של ממש. 

אבל בעוד יומיים כולם פתאום ייזכרו איך הם "בנו" את הספורטאים שיצליחו שם בריו. אותם ספורטאים שההורים השקיעו בהם אלפי שקלים כדי לממן את הקריירה הספורטיבית שלהם, במקרה הטוב. במקרה הרע הם נאלצו לעבוד כסבלים, כשוזרי מחבטים או כמלצרים בין האימונים. ולמרבה הצער, מרבית הספונסרים שנקשרו אל הספורטאים רק לאחרונה ייעלמו דקה לאחר נעילת המשחקים. כך הוכיחה הסטטיסטיקה עד היום. 

לאלו מבין הספורטאים שיחזרו מריו ללא הישגים יודבקו הכינויים בושה, כישלון, פאדיחה וכדומה, ומאחוריהם יצוצו כל מיני כפויי טובה וחכמים לאחר מעשה.

ואני שואלת את כל ה"מומחים" הללו - מה הם עשו אי פעם על מנת לקדם את הספורט האולימפי בישראל? איך ייתכן שמדינה שלא משקיעה באופן מקצועי בספורט האולימפי שלה דורשת ממנו מדליות, ומרשה לעצמה להתאכזב אם הן לא מגיעות? אפילו ברמת העידוד - מדוע שום ראש עיר לא חשב לקרוא רחוב על שמם של המעטים שהצליחו במהלך השנים כן להביא "לנו" מדליות כחול־לבן? ועד כמה נכשלנו תרבותית בכך שרוב האוכלוסייה שלנו לא תזהה את גל פרידמן אם יעבור לידה ברחוב, אך תחפש שם באובססיביות פוקימון מזדמן? 

עם או בלי מדליה, מבחינתי לכל אחד מ־47 הספורטאים הישראלים שייצגו אותנו בריו ולמאמניהם המסורים מגיע שאפו בפני עצמו. על שנים של התמדה בתחום שהוא האנדרדוג של הספורט, בדיוק באותו מקום שבו אין כסף או תהילה והדלק היחיד שמניע אותם הוא אהבה ללא תנאי לתחום שבו הם עוסקים. 

תענוג לדעת שגם במדינת הסטארט־אפ והאקזיט יש מי שחלומם הוא עדיין עיטור בצבע זהב, כסף או ארד על צווארם באירוע הספורט הכי קשוח שקיים. והכי יפה שהם צנועים, לעולם לא יתקנו את מי שיטענו שהכישלון הוא "שלהם" בעוד המדליה היא למעשה "שלנו".

הכותבת היתה בעבר קלעית אולימפית ומדליסטית באליפויות אירופה ועולם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו