שתי הגדרות מעניינות מביאה האנציקלופדיה העממית, ויקיפדיה, למונח "קואליציה". ההגדרה האחת מדברת על יצירת חזית משותפת בנושא מסוים, בשונה מכריתת ברית, עניין הדורש מחויבות גדולה יותר. ואולם כאשר מדובר בממשל פרלמנטרי כפי שיש בישראל, למשל, אז המחויבות מעוגנת בהסכמים חתומים ובעלי תוקף משפטי מחייב. התנהלותו של שר החינוך נפתלי בנט בשנות ישיבתו בממשלה בראשות נתניהו מעמעמת את שתי ההגדרות לעיל. זו התנהלות חמקנית ממחויבות, אפילו בלתי כתובה, כלפי הממשלה שבה הוא חבר ובוודאי כלפי ציבור בוחריו.
מה מניע את השר בנט כאשר הוא מאמץ דרך התנהלות הסותרת, בראש ובראשונה, את ההגינות? נכון, הפוליטיקה מלמדת אותנו על סבך סתירות "ותקיעת סכין בגב", ובכל זאת היה אפשר לצפות להגינות בסיסית כלפי חבריו לממשלה, שגם הם חורקים שיניים מעת לעת. מאוד נוח להיות ניטרלי בסוגיות עקרוניות כגון הגז מבלי "להתלכלך". מאוד נוח לתמוך בחוק סגירת עיתון, חוק מעוות מן היסוד, ולדבר על דמוקרטיה ועל חופש הביטוי, שהרי כך קבע הזרם המרכזי בתקשורת, שחוק התומך בסגירת עיתון הוא דמוקרטי לחלוטין. מאוד נוח לחיות עם מנעמי השלטון, לחלוש על משרד בעל תקציב שני בגודלו עתיר מינויים ותפקידים, וגם לתקוף את הממשלה על כל צעד ושעל.
ובטרם נגיע אל הצד הפוליטי המעשי של התנהלותו של בנט, מדוע הוא וחברתו לממשלה ולסיעה, איילת שקד, כה משתוקקים לפתיחת תאגיד השידור כאן ועכשיו? התשובה פשוטה עד מאוד. בנט ושקד מחובקים חיבוק דב על ידי נוני מוזס וחבורתו. שקד אף התבטאה באופן מאוד מתריס: "תלמדו לשלוט ותפסיקו לקטר, חבורת בכיינים. יש לכם עיתון משלכם, מה אתם מקטרים?" מה ששני משפטים יכולים לגלם בתוכם. מילים כדורבנות המוכיחות את מה שנאמר קודם: בנט ושקד לפותים לפיתת נחש חנק על ידי השמאל בתקשורת. כלומר, התמיכה בחוק "ישראל היום", חוק סגירת עיתון במדינה דמוקרטית, מאפשרת ישיבה נוחה בממשלה שאידיאולוגית לכאורה, מתאימה להם, אך הלכה למעשה הם חופרים מנהרות תחת שולחן הממשלה יום אחר יום.
המרצע יצא מן השק הרבה לפני תמיכת בנט ושקד בחוק התאגיד כאן ועכשיו. המרצע יצא עוד בחבירה התמוהה לפני יותר משלוש שנים של בנט עם יאיר לפיד, ששמה ללעג את דעת רוב מצביעי הבית היהודי ודחקה את החרדים לאחור דווקא בתקופה שבה השותפות האזרחית והצבאית עלתה על דרך מתונה ונכונה.
בהתנהלותו החמקמקה בנט גורם את הנזק הגדול דווקא למחנה הימין. התקפה מתמדת על הממשלה שבה היה חבר בסוגיית המנהרות ממבצע צוק איתן היא זריית חול בעיני ישראלים רבים. מפני שמי ששם בעיה צבאית־טקטית בראש מעייניו כאילו מדובר במלחמת עולם, מאבד פרופורציות, ובעיקר מדגיש את הניצול הציני של ישיבה בקבינט והוצאת ביקורת החוצה דרך כלי שני כאילו בנט ראש האופוזיציה.
נפתלי בנט הוא כלי בידי השמאל. כלי המתחלף מעת לעת, הכל במטרה אחת, לגיטימית בפני עצמה - הפלת ממשלה, ולאו דווקא באופן דמוקרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו