בעיצומה של ועידת המפלגה הדמוקרטית רווית המתח, שהתכנסה בשיקגו באוגוסט 1968, ובצילן של ההתנגשויות האלימות שפרצו בה בין מחנה המתנגדים להמשך המלחמה בווייטנאם, לבין כוחות המשטרה (שלא חסכו שבטם מאלפי המפגינים), התייצב על דוכן הנואמים במליאה הסנאטור יוג'ין מקארתי. מקארתי, שהנהיג את האגף הליברלי במפלגה, ושצידד בנסיגה לאלתר וללא תנאי משדות הקטל של וייטנאם, איבד זה מכבר כל סיכוי לזכות במינוי הנכסף כדי להוביל את הדמוקרטים לקראת ההתמודדות עם המועמד הרפובליקני (וסגן הנשיא לשעבר) ריצ'רד ניקסון.
הסיבה היתה פשוטה: יריבו למירוץ בחזית הדמוקרטית היה סגן הנשיא יוברט האמפרי, שנהנה מתמיכתה של המכונה המפלגתית המשומנת. למרות שהמשך המאבק בממסד ובמנגנון נראה חסר תוחלת, החליט מקארתי שלא להניף דגל לבן, וקרא לחסידיו, החדורים בלהט אידיאולוגי, להמשיך במאבק כדי להביא לסיומו המיידי של עידן ההתערבות הצבאית האמריקנית בביצה הווייטנאמית המדממת.
ואכן, היה זה נאום לעומתי ומתריס למהדרין, שבו נמנע מקארתי מלהעניק גיבוי כלשהו להאמפרי, המועמד הוודאי של מפלגתו. התולדה הבלתי נמנעת מתחושות ניכור ותסכול אלה היתה שיעור השתתפות נמוך ביותר מצד צאן מרעיתו של מקארתי בבחירות נובמבר 1968, והדבר תרם תרומה מכרעת להפסדו הדחוק של האמפרי ולניצחונו של המועמד הרפובליקני הניצי בהרבה, ריצ'רד ניקסון. 48 שנים לאחר ועידת שיקגו הטראומטית, התכנסה בפילדלפיה ועידת המפלגה הדמוקרטית, ונראה שלקחי הפילוג הפנימי והכישלון האלקטורלי הצורב שהצמיח, לא נמוגו אל תהום הנשייה.
רוחב לב במפלה
לקחים אלה סביר שעמדו לנגד עיני המועמד הדמוקרטי בעבר הקרוב, ברני סנדרס, כאשר עלה לדוכן הנואמים בפילדלפיה. למרות שאך לפני חודשים הזהיר שוב ושוב את הציבור הדמוקרטי מפני תוצאות הרות אסון הצפויות למפלגה ולאומה, אם יוענק להילארי קלינטון שרביט הנשיאות, החליט הסנאטור מוורמונט לבצע פניית פרסה. זאת, בין היתר בעקבות מצע המפלגה, שאימץ חלק ניכר מעמדותיו בסוגיות כלכליות וחברתיות. הוא קרא בנאומו לחסידיו (שמבחינת השקפת עולמם וגילם מזכירים מאוד את ציבור אוהדיו של יוג'ין מקארתי) להעניק את קולם לקלינטון, שאותה הגדיר לפתע כבעלת הכישורים כדי להנהיג את העם האמריקני.
טד קרוז, שהובס על ידי דונלד טראמפ, בחר להתעלם מלקחי ההיסטוריה. בנאומו בוועידה בקליבלנד, הוא נמנע מלהמליץ על איל הנדל"ן כעל מועמד לנשיאות. סנדרס נקט אפוא טקטיקה שונה לחלוטין בנאומו ואימץ לעצמו את האסטרטגיה של "רוחב לב במפלה". אף על פי שתומכיו הנאמנים לא התגברו עדיין על מצבורי העוינות שהם חשים (כמו שותפיהם לדרך ב־1968) כלפי הממסד ונציגתו קלינטון, אפשר להניח שקריאתו הנחרצת של סנדרס לחסידיו להתגייס למען בחירתה, תבטיח לה את חלק הארי של מתקני עולם אוטופיסטים אלה.
ואולם, גם אם בניגוד ל־1968 תזכה מזכירת המדינה לשעבר בתמיכת האגף הליברלי במפלגתה, וגם אם תסתיים הוועידה במפגן מרשים של אחדות, אין להתעלם מהמהמורות הניצבות בדרכה של המועמדת לקראת הישורת האחרונה במירוץ.
במילים אחרות, הכינוס בפילדלפיה השיג שקט תעשייתי לאחר פתיחתו הסוערת. בעקבות כך הפכה הוועידה לאירוע טקסי בעיקרו שנועד - בסיוע קברניטי האומה בעבר ובהווה וכמה מבני משפחותיהם (ובראשם הנשיא אובאמה ואשתו מישל, ביל קלינטון ובתם צ'לסי וסגן הנשיא ג'ו ביידן) - לשווק את המועמדת הדמוקרטית כדמות אמינה, רגישה, שקולה ואחראית.
למרות כל זאת, לא נעלמו סימני השאלה המטרידים, האופפים את אישיותה של קלינטון. מבחינה זו, היתה פרשת התכתובות הפנימיות שבין פעילי המפלגה, שהודלפו לאחרונה ושהצביעו על כך שהמנגנון הדמוקרטי הפך למכשיר רב־עוצמה בידי קלינטון כדי לפגוע בפריימריז של סנדרס, בבחינת הקש האחרון שקיבע בציבור האמריקני (ולא רק במחנה סנדרס) את דיוקנה כאישיותה מניפולטיבית ולא אמינה. ביטוי לכך אפשר למצוא בסקרי דעת הקהל האחרונים, שלפיהם שיעור הרואים בה מדינאית אמינה עומד על כ־30 אחוזים בלבד.
לית מאן דפליג שעם שיעורי אמינות כאלה קשה לחזור לבית הלבן, והפעם כמנהיגת האומה ולא כאשת הנשיא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו