פרסום תוצאות סקר TGI, שלפיו חשיפת "ישראל היום" מובילה פעם נוספת בין העיתונים, מתירה מעט התרוממות רוח וגאווה מקצועית. שוק התקשורת הוא כידוע שוק שמרני, המבוסס על הרגלי קריאה שמתגבשים לאורך שנים רבות; הרגלים שאיפשרו שליטה מוחלטת בתקשורת למספר מצומצם של עיתונים, שקבעו למעשה את סדר היום ושימשו מדורת שבט לדיונים סלוניים בימי שישי. השליטה של אותם עיתונים בשיח הציבורי אילצה את הנבחרים לשעבד עצמם לאג'נדות הידועות ולמו"לים, כדי לקבל חשיפה אוהדת - חשיפה שבלעדיה לא היה להם סיכוי להיבחר.
ברבות השנים נוצרה גילדת עיתונאים מקורבים לראשי המדינה, שידעו לכתוב במוספי יום שישי את ההחלטות שתקבל הממשלה, עוד לפני השרים עצמם שהתכנסו בימי ראשון. ההגנה שאותם עיתונים סיפקו למקורות המידע שלהם הפכה בסיס זינוק להשחתת החברה הישראלית. חסינות בתקשורת יצרה גם חסינות מפני העמדה לדין וענישה פלילית. שקשוקה במיטבה.
אזרחי ישראל הפנימו חיש מהר את המחיר שהם והמדינה משלמים בגין תקשורת מוטה, אינטרסנטית, המונעת משיקולים כלכליים. נתק נוצר בין האזרחים לתקשורת, אי האמון התרחב ונוצר מצע איתן לשינוי ההרגלים הישנים. לתוך הוואקום התקשורתי נכנס העיתון "ישראל היום" ושינה את מפת התקשורת הישראלית.
מייד עם הוצאת העיתון כינו אותו בכינויי גנאי. האליטה הוותיקה בתקשורת לא היתה מוכנה לקבל את השחקן החדש במגרש שהיה בשליטתה הבלעדית. בתוך שנים ספורות, בלי שיש לכך תקדים באיזושהי מדינה בעולם, "ישראל היום" הצליח לחבר אליו רוב מסיבי מבין קוראי העיתונים.
רק כדי להסיר ספק: את הצלחת העיתון אי אפשר לפטור בטענה שזה רק משום שהוא מחולק בחינם. במקומות ציבוריים רבים שאני מגיע אליהם ראיתי עיתון אחר, שגם הוא מחולק בחינם, ואין לו ביקוש: ערמתו נותרת גבוהה. אילו העיתון "ישראל היום" היה מדפיס עוד עותקים, הפער בסקר היה גבוה משמעותית גם בסופי שבוע.
התפוצה הגדולה של העיתון יסודה בעובדה שאזרחי ישראל אוהבים את מולדתם, גאים בצבאם, אופטימיים מטבעם, מאמינים בצדקת הדרך ויש להם יחס של כבוד לאמת, לדת ולמסורת. את הערכים האלה העיתון מעניק, והאזרחים משיבים לו אהבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו