קליבלנד: אנטומיה של ועידה

בניגוד לוועידות בעבר, שהיו הרסניות כלפי מועמדים לנשיאות, בקליבלנד זכה דונלד טראמפ בכל הקופה • כעת, כשהממסד הרפובליקני עומד מאחוריו בשלמותו, נותרה לו משימה אחת - לעקוף את הילארי קלינטון

בשעה ששורות אלה נכתבות, עדיין לא ברור כיצד תצטייר בתודעה הציבורית האמריקנית ועידת קליבלנד של המפלגה הרפובליקנית. למרות הצלילים הצורמים של יומה הראשון, הדימוי שתקרין בציבור האמריקני יהיה מעוגן במידה רבה באופיו של נאום ההכתרה של דונלד טראמפ, שהיה אמור לנעול את הכינוס. אם היה מוצלח ומקורי, ובהנחה שנשזרו בו נימות מפויסות כלפי כל הקבוצות החברתיות והאתניות, אזי בכוחו להאפיל על מוקדי המחלוקת שנחשפו בקליבלנד.

אם כך פני הדברים, יוכל אקורד הסיום של הוועידה להעניק לטראמפ קרש קפיצה כדי לנסוק שוב בסקרים - הפעם כמועמד הרשמי של הרפובליקנים - ולעקוף את הילארי קלינטון, ערב כינוסה של הוועידה הדמוקרטית (בשבוע הבא). שם, בפילדלפיה, יוענק למזכירת המדינה לשעבר, על מגש של כסף, המינוי. זה יקרה באווירה רגועה, נוכח העובדה כי קלינטון נכנעה ללחציו של הסנאטור ברני סנדרס, שתבע ממנה לנטוש את המרכז ולנוע לקוטב הסוציאליסטי, בתחומי החברה והרווחה, כתנאי להפסקת קרב המאסף שניהל נגדה לאחר הפרמייריז. אם תרצו, מדובר בשביתת נשק בין שני המחנות הדמוקרטיים, רגע לפני הקרב על הנשיאות.

אך בחזרה לקליבלנד, שם חשף החלק הפותח של הוועידה את העובדה שטרם יושרו ההדורים בין איל הנדל"ן מניו יורק לבין כיסי העוינות כלפיו. עם זאת, ולמרות ניסיון האופוזיציה לשבש את מהלכה התקין של הוועידה ולסכל את תוצאות הפריימריז (ע"י הענקת חופש הצבעה לצירי הוועידה), לא הבשיל הדבר לדו־קרב בין הפלגים היריבים.

וכך, בניגוד קוטבי למה שהתחולל בוועידת המפלגה הרפובליקנית ב־1964, שבמהלכה הודר לחלוטין הזרם המרכזי בהנהגתו של נלסון רוקפלר (את מקומו תפס האגף האולטרה שמרני, בראשותו של הסנאטור בארי גולדווטר), לא הגיע הפעם החיכוך הפנימי לכלל שסע ופילוג. נהפוך הוא, טראמפ, שעמדותיו במכלול רחב של סוגיות היו סובלניות בעיקרן, פנה במצע מפלגתו פניית פרסה לעבר האגף השמרני־דתי. כצעד מפייס הוא אף בחר כמועמד למשרת סגן הנשיא את מושל אינדיאנה, מייק פנס האוונגליסט, מנציגיו המובהקים של האגף השמרני־דתי.

על רקע מאמצו לגייס את הנדבך השמרני, החשדן, ברור כעת שהניסיון לקרוא תיגר על מועמדותו של טראמפ - במהלך הוועידה - לא היה תולדה של עימות אידיאולוגי כלל ועיקר. למעשה, היוזמה להפוך את ועידת קליבלנד ל"ועידת מיקוח", שחתרה להחזיר את המפלגה עשרות שנים במנהרת הזמן לעידן התגרנות וסחר הסוסים במוקדי הכוח (תוך התעלמות מתוצאות הפריימריז), נרקחה בבית היוצר של המועמד הרפובליקני עד לא מזמן, טד קרוז. לנוכח העובדה שלפנינו פוליטיקאי שמרן, שעמדותיו בשאלות ערכים, חברה ורווחה זהות לעמדות שאימצה המפלגה במצעה, אין ספק שהגורם המחולל בהתנהלותו היה יריבות אישית עם טראמפ - לא היו כאן חילוקי דעות באשר לדרך ולמדיניות. לכן, לפחות במרחב זה, ניתן לקבוע שניסיון המרד של מיעוט מצירי הוועידה שיקף גחמות אישיות ומאבקי עוצמה, אך לא העיד על הסתייגות ממצע המפלגה, שפנה בעיקרו לגרעין האידיאולוגי הקשה שלה. הדבר בא לכלל ביטוי חוזר ונשנה בנאומים שנישאו ביומה השני של הוועידה, ובייחוד בנאומו של המועמד לשעבר, בן קרסון.

 

מחיר הקרע

למרות צעדי בניית האמון, אין להתעלם מהעובדה שחלק ממנהיגי הממסד הרפובליקני, דוגמת האחים בוש ומועמדי המפלגה לנשיאות לשעבר, ג'ון מקיין (2008) ומיט רומני (2012), הדירו רגליהם מהוועידה. כך גם מושל המדינה המארחת, ג'ון קייסיק, שהתמודד ללא הצלחה יתרה בפריימריז השנה.

ואולם, בניגוד למה שהתחולל בוועידות הדמוקרטיות ב־1968 וב־1972, אין מדובר בניסיון לגבש אופוזיציה פעילה למועמדותו של טראמפ. היא הפכה ללגיטימית במהלך הוועידה, כך שמבחינה זו קיימת הבחנה בין טראמפ למועמדים קודמים לנשיאות בשתי המפלגות, שעצם בחירתם בוועידה נתפסה כמנוגדת לכללי המשחק הדמוקרטיים.

הדוגמה הבולטת במיוחד לבחירת מועמד, שלא נתפס כלגיטימי על ידי רוב המפלגה הדמוקרטית, היתה ב־1972. ועידת מיאמי הכתירה אז את הסנאטור ג'ורג' מקגוורן כמועמדה, לעימות חסר סיכוי עם הנשיא ריצ'רד ניקסון. קו האפיון הייחודי של ועידה זו הפך אותה לביטוי מזוקק של דגם ועידת פילוג. אם בוועידת קליבלנד הוענקה הזכות המלאה למיעוט לנסות לשנות במהלכה את חוקי המשחק, החליט הרוב בוועידת מיאמי לשלול מנציגי הממסד הבכיר ביותר להשתתף בדיונים. פשוטו כמשמעו הם גורשו מאולם הוועידה. התנהלות כוחנית ולעומתית זו תרמה במישרין לפילוג השורות במפלגה - ולמפלתו של מקגוורן בבחירות לנשיאות.

כך, למעשה, נקם מחנה המתנגדים למלחמת וייטנאם בממסד הדמוקרטי, שארבע שנים מוקדם יותר, בוועידת שיקגו הזכורה לרעה גם היא, פעל באלימות יוצאת דופן נגד מנהיגיו ופעיליו ואולם, היה זה ניצחון פירוס כואב במיוחד, משום שבבחירות 1972 לא היה אפשר לאחות את השברים לכדי חזית אחידה מול הדמוקרטים, וכאמור מקגוורן הובס בשל כך.

 

שקט תעשייתי

44 שנים לאחר מכן, ודונלד טראמפ יכול להיות רגוע. היום, כאמור, שונים הם פני הדברים. חרף הסתייגות של בכירים רפובליקנים מהסגנון הלעומתי של המועמד הרשמי של "הפילים", תסריטי האימים לא יחזרו, לא זה הרפובליקני מ־1964 ולא אלה הדמוקרטיים מ־1968 ומ־1972. אלה יישארו בתהומות הנשייה והשכחה.

העובדה שוועידת קליבלנד צלחה בשלום את יום המשבר הראשון מעידה על כך שמשקעי הטינה בקרב הממסד הרפובליקני, שמהם אמור היה טראמפ לחשוש, יישארו כבושים מעתה. הושלמה והתקבלה מועמדותו באופן רשמי, ובכך יזכה לשקט תעשייתי יחסי מבית, במהלך מירוצו המתקרב לעבר הבית הלבן.

ימים (קרובים) יגידו אם תסריט זה אכן יתממש באמת, והאם טראמפ, כמנהיג המפלגה הרפובליקנית, יוכל להפנות את אלומת האור באופן בלעדי אל יריבתו הדמוקרטית, הגברת קלינטון, ולהתכונן בשקט לקרב האחרון, הקרב על הנשיאות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו