והפתיל עדיין בוער

שנה לחתימת הסכם הגרעין עם איראן, המגרעות בו בולטות מתמיד • לא זו בלבד שהדרך לפצצה עדיין פתוחה בפני טהרן, אלא שכעת, אחרי שהצליחה לכופף את ארה"ב, הרפובליקה האיסלאמית הפכה רשמית למעצמה 

ההסכם עם איראן נחתם השבוע לפני שנה. נכון להעריך אותו לאחר שנה, בוודאי לאחר שהתברר במהלכה כי בעיקרו של דבר, האיראנים ממלאים אחרי המוסכם בין הצדדים. 

לא שיניתי את דעתי: חשבתי ביום חתימת ההסכם כי ארה"ב הפסידה הזדמנות היסטורית בוויתוריה, ובכך שלא ניצלה את יתרונה הברור מתחילת המו"מ כדי להגיע להישגים משמעותיים יותר. היה אפשר להגיע להסכם טוב בהרבה בכל הנוגע לפירוק יכולות הגרעין של איראן, וגם במאבק למניעת התגרענותן של מדינות נוספות בעתיד. איראן היתה הצד החלש והנזקק להסכם, אך ארה"ב לא ניצלה נכון את הקלפים שהיו בידיה. 

בהובלת ארה"ב, ועם לא מעט סיוע של מדינת ישראל, נוצרה ערב המו"מ חזית אחידה של כמעט רוב העולם מול איראן. המצב הכלכלי בה הידרדר, עד כדי כך שהאיראנים נאלצו ללכת למו"מ שבו מטרתם העיקרית היתה לבטל את הסנקציות. אין טעם להיכנס לניתוח טעויותיה של ארה"ב, שהובילו לכך שחשה כורח להגיע להסכם - והאיראנים, מנגד, הבינו שאין לארה"ב אופציה מלבד הסכם. יחסי הכוחות במו"מ התהפכו לטובת איראן, ונציגיה ידעו לנצל זאת באופן מרשים. 

בהסכם רשמה ארה"ב הישג גדול ומיידי: איראן התחייבה להוציא מתחומה את רוב האורניום המועשר שכבר היה בידה (בכמות המספיקה לכ־4 פצצות). היא עשתה זאת בפועל ונותרה עם כמות מזערית של חומר מועשר, מעתה ועד סוף תקופת ההסכם (או עד הפרתו קודם לכן). יש בכך הקלה גדולה, כי איראן התרחקה בינתיים מיכולת "לזנק" אל פצצה גרעינית במהירות יחסית. יתר על כן, ההסכם חיסל לפי שעה כל יכולת איראנית ליצור פלוטוניום ולפתוח מסלול אלטרנטיבי לנשק גרעיני (המסלול הפלוטוגני - בשונה ממסלול העשרת האורניום שבו הלכה עד כה). אז מה בכל זאת כל כך רע בהסכם, שאולי הקנה לישראל ולעולם זמן לא קצר?

הוויתור האמריקני במו"מ היה עקרוני. במקום לדרוש את פירוק היכולות האיראניות, שינו האמריקנים את גישתם לחלוטין. הם הותירו בידי האיראנים את כל היכולות שהיו להם במסלול העשרת אורניום, אך בקנה מידה מוקטן, והכריזו שיפקחו עליהן פיקוח קפדני. בינתיים כלל לא ברור שהפיקוח קפדני יותר, נהפוך הוא. חמור מכך, ההסכם מאפשר לאיראנים להתקדם בשני תחומים חשובים הקשורים לעתידם הגרעיני:

‏א. הם יכולים להמשיך בפיתוח הדור הבא של הצנטריפוגות להעשרה: דור חדש, שבתום תקופת המחקר והניסוי שלו (שתימשך בערך כתקופת ההסכם) יאפשר להם להעשיר בקצב גדול פי 10 או 20 מזה של הדור הנוכחי. בסוף ההסכם האיראנים יהיו בעלי יכולת להתקין מערך העשרה מהיר ביותר, וממילא יכולת ההגעה שלהם לחומר מועשר בכמות מספקת לנשק תגדל עשרת מונים ממש. 

‏ב. הם יכולים להמשיך לפתח את הטילים הכבדים ארוכי הטווח: אלה שיוכלו לשאת את הנשק הגרעיני רחוק יותר ולשאת פצצות גדולות יותר, ושפגיעתם תהיה מדויקת יותר. הניסויים שהם עושים מוכיחים שהם מתקדמים באופן מסודר בתחום זה.

 

איראן האחרת

אך הבעיה הגדולה ביותר של ההסכם נעוצה בעובדה שלאיראן ניתנה לגיטימציה להחזיק, לפתח ואחרי ההסכם גם להתקדם במסלול העשרת אורניום; לגיטימציה שתאפשר להם להתקרב מאוד לפצצה בתום תקופת ההסכם. מצדדי ההסכם מתגאים בדחיית היכולת הזאת במחצית שנות דור, שהרי האיראנים כבר היו בעלי יכולת דומה ערב ההסכם, אבל זו היתממות. לא דומה יכולת כזו כאשר רוב העולם מפעיל לחץ על איראן וסנקציות כבדות משתקות את כלכלתה, לאותה יכולת ללא התנגדות עולמית, ובוודאי ללא סנקציות - וזה מה שיהיה בתום ההסכם. 15 שנה הן אולי זמן רב במונחי תקופת כהונה של נשיא או ראש ממשלה, אבל הן הרף עין במונחים של עם ומדינה. בעיקר כשבסוף התקופה יכולת הפריצה קדימה שתהיה לאיראנים עלולה להיות מהירה מזמן התגובה האפשרי כדי לעצור אותם, הודות לאותן צנטריפוגות מתקדמות.

אבל הנזק של ההסכם רחב יותר. הוא הפך את איראן למעצמה, המנסה להפוך לבעלת השפעה גדולה ברחבי המזרח התיכון. אין זו כוונה חדשה, אבל עתה, אחרי שהיא נתפסת כמי שכופפה את ארה"ב בהקשר הגרעיני - זו איראן אחרת, בעיני עצמה ובעיני סביבתה. זו איראן המתחזקת והולכת: צבאית - בזכות רכישת כלי נשק חדישים, כלכלית - בגלל ההשקעות הגדולות בה וחוזי רכש גדולים עם מדינות העולם, ומדינית - כי היא בעלת חסינות בעקבות ההסכם וכי יש בידיה כסף רב יותר לממן את שליחיה, מחיזבאללה ועד חמאס.

בהקשר זה יש חשיבות יוצאת דופן לעיסקת הענק של איראן עם בואינג, מפני שמדובר בתחום בעל חשיבות אסטרטגית של יכולת שינוע באוויר - לא רק של תיירים, אלא גם של צבא ואמצעי לחימה. פתיחת הדלת על ידי חברה אמריקנית חשובה כבואינג תקל מאוד על האיראנים ליצור קשרים עם חברות רבות בעולם כולו, כי אם לאמריקנים מותר למכור מטוסים - לשאר המדינות מותר למכור הכל. האינטרסים שנוצרים בעיסקאות כאלה ימנעו כל יכולת לחזור למשטר סנקציות. זו כמעט תעודת ביטוח איראנית נגד כל יוזמת סנקציות עתידית. 

 

להסיר את האיום בכוחות עצמנו

ישראל לא יכולה להישאר אדישה לתוצאות ההסכם. בדיעבד התברר שארה"ב היתה נחושה לא להשתמש באופציה צבאית, בניגוד להבטחותיה, ולכן על ישראל להיות מוכנה לעשות בעצמה את הדרוש - אם איראן תפנה לפצצה. הסתרת המו"מ מישראל, הנסיגה מההבטחות לה והתוצאה בסוף המו"מ מצדיקות את הפסימיים בירושלים. ייתכן שיש עתה הזדמנות לשנות את הגישה בוושינגטון.

לשם כך ישראל חייבת לבנות מערכת עבודה הדוקה עם האדמיניסטרציה החדשה שתחל לפעול בעוד חצי שנה בארה"ב. כדאי לכונן קבוצות עבודה משותפות, שתפקידן לאתר כל הפרה של ההסכם ולנסח את חוקי המשחק הראויים במצב שבו יופר, או אם איראן תחל לבנות את כוחה הגרעיני לאחר תקופת ההסכם. איראן היא המדינה היחידה שיש לה פוטנציאל לאיים על קיום ישראל. על ישראל להתכונן לכך שיהיה עליה להסיר את האיום בעצמה אם ימומש הפוטנציאל, ובה בעת לנסות לגייס את ארה"ב למאמץ כביר זה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו