הכותרת השקרית בנוגע לרב הצבאי הראשי המיועד, אל"מ אייל קרים, פגעה גם בצה"ל ובמדינת ישראל • מעתה, ינופפו אויבינו ב"ידיעות אחרונות" כעדות לחוסר המוסר שלנו • ומי יזכור כי מדובר בשקר?
ביום שלישי השבוע פירסם "ידיעות אחרונות" כותרת שקרית בעליל, שלטעמי היתה גם אנטישמית: "הרב הצבאי החדש: מותר לאנוס במלחמה". בעקבות מאמרי המפורט נגד עלילת הדם הנוראה שטווה העיתון, קיבלתי מאות תגובות. חלק מהן ציטטו פסקי הלכה מאת הרב קרים (המיועד לרבצ"ר) שהכעיסו לא מעט, על שירת נשים, סירוב פקודה וכדומה. ראוי לחדד את הדברים.
לא הרי ביקורת חריפה ככל שתהיה על רב או שיטתו ההלכתית, כהרי כותרת ראשית באותיות קידוש לבנה שכולה שקר אנטישמי! הכותרת השקרית פגעה לא רק ברב קרים אלא בצה"ל, באשר הוא אמור לעמוד בראש הרבנות הצבאית, ובמדינת ישראל הממנה אדם שמתיר לאנוס במלחמה. מעתה והלאה, בכל עת שנציגי ישראל בעולם יבקשו להציג את ישראל וצדקתה, את היותה שונה משכניה, ינופפו אויבינו בכל העולם בגיליון "ידיעות" המספר לנו שלא רק דאעש סוחרים בנשים, אלא גם חיילי צבא ההגנה לישראל. ומי יזכור שמדובר בשקר. אוי לאותה בושה.
באשר לביקורת הלגיטימית על פסקי ההלכה של הרב קרים, אדרבה, אשמח לדיון ציבורי רציני על מידת ההתאמה של ההלכה היהודית לחיינו, אבל דיון שאינו מצטט משפטים ספורים מתוך בניין טקסטואלי שלם. הציטוטים - במידה שהם נכונים - אמורים לשלוח אותנו לקרוא את הטקסט כולו ולשופטו בהקשרו המלא. חוששני שלא כך אירע השבוע.
בין פרשנות להלכה למעשה
ועוד הערה: שני מוסדות אדירים העמיד העם היהודי בממלכת הטקסטים העצומה שלו לאורך אלפי שנים: פרשנות והלכה למעשה. הפרשנות מלווה אותנו החל מהספר השני (שמות), שכבר בתחילתו מפרש ומצטט את הספר הראשון (בראשית). חכמינו פירשו את קודמיהם, וממשיכיהם אותם. הדיונים הפרשניים, המשתרעים על פני מאות מיליוני דפים, נוגעים בתופעות ובשאלות מגוונות מאוד, מהנידחות וההזויות ביותר ועד אלו הדוחות והמקוממות ביותר. האם איננו יודעים שאבותינו סקלו חוטאים? שבמקרא התייחסו למוסד גאולת הדם כלגיטימי? בספר בראשית נודע ליהודה שתמר כלתו זנתה והיא הרה. תגובתו: "הוציאוה ותישרף". גם אם תמר ניצלה לבסוף, האם תמצאו כיום רב שיפסוק דינה של אישה שהרתה בנסיבות הבעייתיות ביותר לשריפה?!
פרשנות הטקסטים היא מקצוע ואמנות משוכללת שפיתחנו מאז ומקדם. גם הטקסט על שבוית מלחמה, "אשת יפת תואר" בלשון המקרא, מושמע בכל שנה בכל בתי הכנסת בעולם, ויהודים לומדים את הפרשנות הענפה סביבו. האם זה אומר שיש רב כלשהו בעולם שיתיר כיום לאנוס נשים או לקחתן כשבויות חרב? מהיכן מגיעה הרשעות להדביק לעצמנו את ההאשמות הנוראיות ביותר, שאפילו אויבינו הגרועים לא האשימו אותנו בהן?
אני מקווה שכולם מבינים את ההבדל המהותי בין תיאוריה למעשה. נדרשת מהפוסק אחריות עליונה בבואו להוריד את התיאוריה אל חיי המעשה. כאן יש להתחשב במגוון גורמים וערכים וללכת על פי דרכי הפסיקה שהתפתחו בעמנו במשך דורות. גם אם שערי פרשנות לא ננעלו בפני מאן דהוא, לא כל הרוצה לבוא וליטול את כתר הפסיקה יכול לעשות זאת. זה מקצוע אחר לחלוטין.
מכל מקום, ביקורת על פסיקה או פרשנות היא לגיטימית לגמרי, כל זמן שהיא חותרת לאמת ודנה בטקסט נכון. במקרה של "ידיעות", נעשתה נבלה בישראל. גם המחאה היא מוסד תרבותי ידוע אצלנו. מי ששתק ולא מחה, שותף בעל כורחו לחרפה.
פצע פעור בחברה הישראלית
סערות אחרונות משכחות את הראשונות. מי זוכר את סערת גידי אורשר שפקדה אותנו בראשית השבוע? אחריו הגיע הפרסומאי אריה רוטנברג שהחרה החזיק אחריו. ושניהם החרו החזיקו אחרי קודמיהם בשנתיים האחרונות. קשה להם עם החברה הישראלית, עם כיוון הצמיחה שלה, עם הערבוב התרבותי, קשה עליהם הדתיות הישראלית שפורחת בצבעים חדשים, קשה הסירוב העקשני להיפרד מחבלי מולדת, בעיקר קשה להם לשמוע במרכז השיח הציבורי קולות, שעד לא מכבר היו נחלת הפריפריה התרבותית. גם פה, בעקבות מאמרי בראשית השבוע, תהו קוראים רבים, מדוע צריך להגיב לדברי השטות הללו? ובכלל, "מי זה גידי אורשר שנתרגש ממנו?"
באופן אישי, השקפת עולמי היא שכל יהודי שנולד בארץ או שקבע את חייו פה, חתם את פרק הגלות בעברו. העובדה שהוריו או הוא עצמו הגיעו ממקום כלשהו על פני הגלובוס, אינה מעניקה משנה חשיבות לפזורה המסוימת הזאת על פני אחרות, בבואו להרכיב את תמונת עולמו והעדפותיו התרבותיות. מבחינה זו, אני אוהב את דברי ש"י עגנון בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". במקרה, משפחותינו התגלגלו לכאן או לשם. משום כך, הפוסט הטיפשי כל כך של גידי אורשר הצחיק אותי. באמת.
אבל אינני יכול להתעלם מכך שיש בחברה קבוצות חזקות וחלשות. הניצחון בבחירות פעם אחר פעם של מה שהיה פעם "ישראל השנייה", אינו מבטיח עדיין את התיקון המיוחל. כשהבטתי מסביב, ראיתי שאנשים נפגעו. נפגעו בשם עצמם או בשם הוריהם. לכן חשתי חובה מוסרית לא לפרוש מהציבור אלא להיות עימו בצערו.
אורשר ודומיו לחצו על פצע פעור בחברה הישראלית. עובדה היא, למשל, שבאקדמיה הישראלית יש פחות מעשרה אחוזים מרצים שמוצא הוריהם מהמזרח. מדוע? האם החוכמה נמצאת אצל אריה רוטנברג ודומיו? קיראו את מה שכתב ותגלו שרחוק מזה. אני יכול להעיד שפגשתי באקדמיה חוקרים ומרצים מבריקים אבל גם סכלים, שלא ידעו יותר ממושא המחקר הישיר שלהם. אני מעיד באחריות, שראיתי מרצים מקודמים מהסיבות הלא נכונות. ולא רק אקדמיה. כיצד הגיע גידי אורשר לעמדת הממליץ ומבקר הקולנוע של גל"צ? זאת הרי אינה הרשומה הטיפשית הראשונה שפירסם; כמותה יש עוד. מדוע נשות טלוויזיה ידועות צובעות את שערן השחור לבלונד - רק מסיבות אסתטיות גרידא?
השבוע שמעתי בתוכניתו של אראל סג"ל את העיתונאי דוד ורטהיים מאתר "וואלה!" מתוודה, ששם משפחתו הוא... מזרחי. מתברר שאימץ את שם משפחת אמו לאחר שנפטרה, גם מפני שרצה להשתלב וביקש לגיטימציה. תודו שיותר קל להתקדם עם שם משפחה כזה. לא?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו