הוא היה בישראל ארבע שנים והשיג כמעט הכל; הוא שלט כאן במשך התקופה הזו; הוא זכה בשתי אליפויות עם קבוצות שהן לא מכבי ת"א; הוא אחד הזרים הכי גדולים ששיחקו כאן. למרות כל זאת גם לדונטה סמית' יש מחסום - יש לו דברים שגדולים עליו.
בעודו מוכתר כאן למלך הביצה הוא זייף קשות באירופה. פתאום כל מה שהלך בקלות ובטבעיות כזו בזירה המקומית הפך קשה והתוצאות בהתאם. אם הפועל ירושלים היתה דונטה סמית' בטוב, היא גם היתה דונטה סמית' ברע. באירופה בשנתיים האחרונות הקבוצה כשלה. את המשוכה הזו הוא לא היה יכול להעביר אותה.
לכן, עוד לפני שמתייחסים לעלותו, ירושלים היתה צריכה להחליט כאן מה חשוב לה יותר: להמשיך להתבוסס בביצה המקומית או למצוא דרכים להצליח באירופה. זו הסיבה שבקבוצה קיבלו את ההחלטה הקשה אך הנכונה לוותר על השחקן הכי טוב שלה. לא להילכד במלכודת הדבש.
זה אומר לקחת סיכון; לוותר על עוגן; לוותר על סוג של תעודת ביטוח; לוותר על שחקן שאוכל את הליגה בלי מלח, גם אם הפסיד את האליפות למכבי ראשל"צ במשחק אחד. תמה תקופת דונטה בהפועל ירושלים ואפשר גם לקבוע שתם עידן. כדי לפרוח ולצמוח היא צריכה להתחיל להסתדר לבד, בלי המשענת שלו.
המדד להצלחת המהלך היא כמות קטנה של פעמים שהשם שלו יוזכר במהלך העונה הקרובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו