חוק העמותות אינו חוק אידיאלי ויש בו פגמים לא מעטים, אך אם בוחנים אותו, יתרונותיו עולים על חסרונותיו. החוק מוצדק, מכיוון שהוא מנסה להתמודד עם התופעה השלילית של התערבות מדינות זרות בפוליטיקה הפנימית של ישראל. ההתערבות הזאת היא בלתי נסבלת. ראשית, משום שאף אחת מאותן מדינות שמממנות גופים בישראל אינה מתמודדת עם המציאות המורכבת שעימה אנו מתמודדים.
היה אפשר לצפות מאותן מדינות למעט ענווה בבואן להתערב בפוליטיקה הישראלית. ביקורת של אותן ממשלות על מדיניותה של ממשלת ישראל, בנושאים אלה או אחרים, היא לגיטימית ומקובלת כחלק מכללי המשחק הדיפלומטי, אך מימון גורמים אופוזיציוניים הוא מעשה שלא ייעשה.
שנית, החוק מקדם את השקיפות בציבוריות הישראלית. אמנם גם היום החוק דורש דיווח מלא על מקורות המימון, אולם הדיווח הוא לרשם העמותות בלבד. כאשר מדובר בעמותות הפועלות בזירה הציבורית בישראל כדי להשפיע על דעת הקהל ועל המדיניות הציבורית, מן הראוי שהשקיפות תהיה לעיני הציבור, כי אין חומר חיטוי טוב יותר מאור השמש. כן, חשוב מאוד שהציבור יידע שעמותה ממומנת בעיקר בידי מדינות זרות ומייצגת אינטרס זר.
חוק העמותות נועד להתמודד עם התופעה של תרומות ממדינות זרות, אך ספק אם יביא לצמצומה. הדרך להיאבק בתופעה צריכה להיות מדינית: לחץ ממשלתי על המדינות המממנות, כולל פעולות תגמול דוגמת מימון ישראלי לעמותות אופוזיציוניות באותן מדינות. אך יש חשיבות לחוק בעצם המסר העקרוני השולל את ההתערבות הזאת.
בהצעת החוק המקורית נדרשו פעילי הארגונים הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תגים מיוחדים בפעילותם בכנסת. טוב שהדרישה הזאת הוצאה מן הנוסח הסופי של החוק. נשיאת התגים היתה מחזקת את הארגונים הללו ונותנת לפעיליהם כר נרחב לפרובוקציות הפגנתיות. הנזק התדמיתי של נשיאת התגים היה גדול מהנזק שנגרם בידי העמותות. טוב שיוזמי החוק התעשתו וחזרו בהם מדרישה זו.
ויש מקום לציין גם נקודה לגנותו של החוק - העובדה שאינו דורש שקיפות לגבי תרומות פרטיות. כאשר מדובר בארגונים העוסקים בסוגיות ציבוריות, זכותו של הציבור לדעת מי תורם להם ומה האינטרס שלו, גם כאשר מדובר בתורם פרטי. נכון, יש הבדל בין תרומה של מדינה לבין תרומה פרטית, אך ההבדל הוא בשיפוט של הציבור, ואין מקום להבדל בחובת השקיפות. היעדר דרישת השקיפות לגבי תרומות פרטיות יוצר את התחושה שלא השקיפות מעניינת את יוזמי החוק, אלא ניגוח יריביהם. הדבר פוגע גם בחוק ובתדמיתו הציבורית ומחזק את תחושות הרדיפה הקשות בקרב חלק מהציבור. אילו החוק היה דורש שקיפות מלאה מכולם, היה אפשר לקבלו בהסכמה רחבה, ולא במחלוקת מיותרת.
אני מכבד את מתנגדי החוק, אולם איני מכבד את דברי הבלע של ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, שבעזות מצח כינה אותו "חוק פשיסטי". הרצוג חותר לרהביליטציה מתוקפיו משמאל על זחילתו לממשלה, אך בדבריו הוא פוגע קשות בפוליטיקה הישראלית, במפלגתו, ובעיקר באמינותו.
לגמרי במקרה, יום לאחר קבלת חוק העמותות, התפרסם דו"ח חמור של הסנאט, על כך שכספים אמריקניים שעברו לארגון The Voice מצאו את דרכם לארגון V15. גם לתפיסת האמריקנים, מדובר באירוע חמור, שהוא בבחינת התערבות בוטה בבחירות הדמוקרטיות במדינה זרה. לכאורה, כל עוד מדובר רק ב־The Voice, העברת הכספים היא לגיטימית.
וזאת הטעות, או שמא ההיתממות של המדינות התורמות; זאת גם ההיתממות של הנתרמים ותומכיהם. הטענה כאילו מדובר בארגוני זכויות אדם ושלום, ולכן התרומה לגיטימית, מנותקת מן המציאות. מדובר בארגונים פוליטיים מובהקים, הנאבקים בסוגיות השנויות ביותר במחלוקת פוליטית - שעליה מתנהלות הבחירות. זהו הליך ישראלי דמוקרטי פנימי, ועל ידידותינו הדמוקרטיות לכבד זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו