מצער היה לראות שחלק מהכותרות ביום שאחרי פרסום המלצות ועדת ביטון לתיקון העוול ההיסטורי בלימוד היסטוריית המזרח ותרבותו עוסקות בעיקר ב"טיולים למרוקו וביקור בקברי צדיקים". מי שתמיד הלעיג את המזרחיים כקבוצה חסרת תרבות וקידמה, הצליח גם הפעם לחלץ מן הדו"ח את החלקים הפחות רלוונטיים לעניין. והעניין הוא, שיש כאן הכרה היסטורית בחוסר הקבלה ובאפליה שהיו נהוגים כלפי קבוצה המהווה היום יותר ממחצית מהחברה הישראלית, המזרחיים.
נכון, ברגע היסטורי שכזה צריך היה לחשוב היטב מה נכנס לדו"ח ומה לא, ולהיזהר לא לכונן מחדש את הדימוי השגוי שיצרה הקבוצה האשכנזית המפלה מחד גיסא, אבל גם להיזהר מן הדימוי שיצרה ש"ס מאידך גיסא. מדוע, למשל, ביקור בקברי צדיקים הוא עניין תרבותי מזרחי? ומדוע טיולים למרוקו חשובים ליצירת שוויון בחברה הישראלית?
בשונה מכך, התביעה בדו"ח לייצוג שוויוני של אקדמאים מזרחיים במל"ג, כששיעור המזרחיים בסגל האקדמי של האוניברסיטאות קטן מתשעה אחוזים - היא פורצת דרך, אם לא היסטורית. סוף סוף נשמעת הטענה שללא "אפליה מתקנת" החסמים החברתיים והתרבותיים שעומדים בפני מזרחיים לא ישתנו. יתר על כן, עד עכשיו, יש להודות, ההכרה היחידה באפליה נגד מזרחיים נעשתה משני צידי הקיצון של המתרס. מחד גיסא, היתה זו ש"ס שגררה את הסיפור המזרחי לשדה אפל, מבודד, דתי ו"בערי" ולמעשה לא נתנה בידי המזרחיים כלים בסיסיים והשכלה שיאפשרו להם לשפר את מעמדם בחברה. מאידך גיסא, היה זה עיתון "הארץ", כבבואה של זרם שמאל קיצוני, שהיה מוכן לחבק את הנרטיב המזרחי, בין שאת מאמריהם של "ערס פואטיקה" ובין שאת מאמריהם של אקדמאים תורנים שונים. מפתיע? הרי מה לשמאל ולמזרחיים? אלו שכינו אותם במשך שנים צ'חצ'חים, מנשקי מזוזות ואוהבי קמעות?
"הארץ" טיפח את הקול המזרחי לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. הקול המזרחי שהובא חיבר בין המחאה המזרחית ועמדה פוסט־ציונית, בין הכעס על האפליה נגד המזרחיים ובין שפיכת מי־העריסה של המפעל הציוני. הקול המזרחי נשמע ונכתב כל עוד הוא מרד בממסד, בנרטיב הציוני, ובייחוד כשהוא חיבר בין הגזענות של הציונות כלפי מזרחיים ופלשתינים כאחד. אנחנו, המזרחיים, החילוניים, המסורתיים, אוהבי המדינה, אוהבי הישראליות, נותרנו ללא קורת גג. סולדים מן הבערות של ש"ס ולא פחות מן הפוסט־ציונות של השמאל.
והנה השר נפתלי בנט נותן למזרחיים ולמזרחיות קול, דרך "המיינסטרים" ובאמצעותו. כחלק מלימוד הנרטיב הציוני הלאומי ולא בנפרד ממנו. על כן המהפך המשמעותי, ועל כן החשיבות ההיסטורית. הרוב המזרחי הדומם, שחווה את האפליה הגלויה והסמויה, שעדיין אינו מיוצג כראוי בזירות השונות במדינת ישראל, קולו יישמע ויילמד בערוץ הממלכתי.
לציניקנים שנותרו אפשר לומר שייתכן שזה אמצעי נוסף לצמצום הפרגמנטציה של החברה הישראלית, שאינו קשור בדאגה אמיתית למזרחיים. וכן, אולי זו עוד דרך של הציונות הדתית לנסות להתנער מן ה"לובן" שלה. כך או כך, זוהי התחלה סימבולית משמעותית שיכולה לחולל שינוי אמיתי בחברה. יש לברך עליה ולסייע להוציא לפועל במהרה את התוכניות השונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו