נדמה שמעולם לא היה פער גדול כל כך בין התיאור בתקשורת של תוצאותיו של מבצע צבאי בארץ לבין המציאות עשר שנים מאוחר יותר, כפי שהדבר עולה היום בבירור ביחס למבצע בלבנון ב־2006. בסופו של המבצע שררה בארץ תחושת חמיצות קשה, המומחים למיניהם התחרו בהפרחת ביקורת לגבי יכולות צה״ל, תוצאות המבצע, והאכזבה מהדרג המדיני לעומת התפעלות מחיזבאללה ובעיקר ממנהיגו ה"חכם" נסראללה. בקיצור, אווירת נכאים של ממש.
והנה אותו מבצע מושמץ היקנה למדינת ישראל שקט שכמוהו לא היה בגבול הצפוני כמעט 40 שנה. עשר שנים שבהן כמדומני לא היה בצפון ילד אשר ישן לילה אחד במקלט, ומספר הנפגעים מאש חיזבאללה בכל הגזרות היה קטן ביותר, אולי הקטן בעשור כלשהו מאז מבצע "שלום הגליל" ב־1982.
כיצד נוצר פער גדול כל כך בין האופן שבו הוערכה הלחימה במבצע לבין התוצאה בפועל כפי שמתברר במהלך השנים? נראה שיש לכך כמה סיבות:
הראשונה והחשובה ביותר היא שהפרשנים מדדו את הצלחת המבצע ביחס לציפיותיהם ולא ביחס לאופן שבו ראה האויב את הדברים. בין שתי תפיסות המציאות הללו ייתכן פער גדול, וזה מה שהיה במבצע בלבנון. נסראללה סיכם את תחושתו במשפט מפתח באומרו: "לו הייתי יודע (מראש) שאלה יהיו תוצאות החטיפה - לא הייתי מבצע אותה".
הסיבה העיקרית לכך היא שהתברר שגם ברמת תפקוד נמוכה של צה"ל, הוא הצליח לגרום לחיזבאללה נזקים גדולים ביותר. עיקרם אולי בזכות חיל האוויר, שפעל ללא שום אופוזיציה במרחב, אבל ההסבר הזה אינו מקל על נסראללה (אם כי זאת הסיבה העיקרית למאמץ של חיזבאללה בשנים האחרונות לבנות יכולת הגנה אווירית משמעותית).
כנראה הוא הבין גם את מה שלא הובן אצלנו ביחס לכוחות היבשה, שלוחמיו היו במרחק קצר מאוד משבירה. לא יכולת הלחימה של חיזבאללה הצילה את כוחות הקרקע שלו, אלא ההססנות של ישראל ורמת הביצוע המאכזבת של צה"ל בדרגים שמחטיבה ומעלה. במדינת ישראל נשמעה טרוניה מוצדקת על ביצועים אלה, אלא שאת נסראללה מעניינת התוצאה, ולא איך מנקודת המבט של צה"ל ומדינת ישראל היה אפשר לעשות זאת טוב יותר.
מנהיג חיזבאללה למד לדעת שכמעט בכל נקודת מפגש בשטח התגברו כוחות צה"ל על לוחמיו. הוא הבין שעמד בפני מפלה ניצחת שאחריה איש לא היה קונה את טענתו ל"ניצחון אלוהי", רק משום שחיזבאללה הצליח להמשיך את ירי הרקטות על ישראל במהלך כל ימי המבצע, כולל ביום האחרון ממש.
הסיבה השנייה לפער היא העובדה שהפרשנים כאן לא הביאו בחשבון את האינטרס האיראני. איראן היא שהקימה את חיזבאללה, היא רואה בו זרוע ארוכה שלה לצרכים אסטרטגיים, להרתעה ולתגובה על אירוע גדול. והנה הוא "מתבזבז" על שטות כמו חטיפת שני חיילים, ומשלם על כך מחיר יקר, עד כדי פגיעה בערכו כזרוע לצרכים איראניים אסטרטגיים.
האיראנים חרדים לגורלו של הארגון שכה חיוני להם, והמבצע הוכיח להם בבירור שנדרשת זהירות רבה יותר בהפעלתו, כי חייבים לשמור אותו מטעויות קשות ויקרות. לכן, מסיבותיהם, הטילו האיראנים מגבלות על נסראללה ועל פעילותו האלימה של ארגון חיזבאללה.
מאז 2012 יש מגבלה נוספת שעוצרת את חיזבאללה מלפעול, ולא היה אפשר לחזות מגבלה מעין זאת ב־2006. כיום הארגון עסוק במלחמה לחיים ולמוות בסוריה ואינו יכול לפתוח חזית שנייה בדרום לבנון, ולכן הוא זהיר ביותר מול ישראל. אלא שבאותה העת הוא קונה ניסיון צבאי בלחימה, והדבר הזה יבוא לידי ביטוי בעימות הבא עם ישראל, אם יתרחש בשנים הקרובות.
עבור חיזבאללה שימור שלטון אסד, בחסדי איראן, הוא תנאי הכרחי לשימור יכולתו לאחוז את לבנון בגרונה, להתמודד מול לחץ סוני פנימי וחיצוני, כולל של המדינה האיסלאמית, ולהמשיך להתחמש מול ישראל. סוריה של אסד היא העורף האסטרטגי של חיזבאללה וחלק מהגשר אל איראן. זאת הסיבה שסוריה מקבלת עדיפות ברורה על פני ישראל, וכל עוד זה יהיה המצב, חיזבאללה יימנע ככל יכולתו מלחימה בישראל.
שקט מתעתע
ברור אם כן שלא רק תוצאות המבצע ב־2006 הביאו לעשר שנות שקט, אבל בלעדיהן לא בטוח שהוא היה נשמר כשש שנים, עד מעורבות הארגון בסוריה. את מהות המבצע עצמו לא הבינו רבים באותה העת. דעת הקהל לא הפנימה שנגד ארגונים לא מדינתיים כחיזבאללה, שמהווים איום גדול על אורח החיים של אזרחי ישראל אבל לא על קיומה, ישראל מנהלת "מבצעים" בלבד, לרוב ללא כוונה להכרעה במובן המילולי של המושג. רבים ציפו למשהו כמו מלחמת ששת הימים ולהנפת דגל לבן על ידי חיזבאללה, וזה כמובן לא התרחש.
דרך אגב, כמה חודשים אחרי הניצחון המרשים בששת הימים פרצה מלחמת ההתשה, ושש שנים לאחר שנחגג אז הניצחון הגדול, פרצה מלחמת יום הכיפורים. הלקח ברור: ישראל חייבת לנצח במלחמותיה, אך אין היא יכולה לסמוך על כך שניצחונות אלה יביאו להיעלמות האויב ולשלום, ואפילו לא לדחייתן המובטחת של המלחמות הבאות. הניצחון בשדה הקרב הוא תנאי הכרחי כדי להשיג זאת, אך ברור שאינו מספיק. ה"הרתעה" היא מוטיב חמקמק, שקשה לנבאה, גם בהקשר למלחמות ולמבצעים מוצלחים.
מאחר שנגזר על ישראל להמשיך להילחם נגד ארגונים מסוגם של חיזבאללה וחמאס, צריך להפנים כמה דברים חשובים, שהמבצע בלבנון הבהיר ביתר שאת:
אפשר לנצח ארגונים מסוג זה במובן הצבאי של המושג, קרי לפגוע אנושות ביכולת שלהם לבצע את זממם. אין, ולא כדאי שתהיה, יומרה לחסל את עצם קיומם, אם כי בתנאים מסוימים זאת גם כן אפשרות, בדרך כלל במהלכים קיצוניים. השאלה האמיתית אינה אם אפשר (להכריעם) אלא אם זה כדאי, בהשוואה למחיר השגת הניצחון ולמחיר תחזוקת המצב החדש שייווצר לאחר ההכרעה.
השתלטות על דרום לבנון, כחלק מעימות עתידי עם חיזבאללה, תהיה הכרחית. כוח ארטילרי של צה"ל בפעולה בגבול לבנון באוגוסט 2006 // צילום: רויטרס
כך למשל ישראל יכולה לכבוש את עזה ולהפוך את חמאס לארגון שלא יירה שום רקטה לעבר ישראל ולא יחפור שום מנהרה. לפני "אוסלו" זה היה המצב ואפשר לחזור לכך. השאלה היא אם נכון להקריב לשם כך את הקורבנות שייפלו בקרב ובחיסול כל קיני ההתנגדות של חמאס, ולהיוותר כאחראים בלעדיים לכמעט 1.8 מיליון פלשתינים בעזה, שימשיכו בטרור מקומי ברצועה נגד חיילי צה״ל.
לעומת זאת, גם אם ברור שהמלחמה לחיסול יכולתו הצבאית של חיזבאללה תהיה קשה בהרבה מהלחימה בעזה, הרי בלבנון יש ממשלה ריבונית ויהיה אפשר לסגת משם בתום המבצע והריסת תשתית חיזבאללה בלא ששום אחריות לחיי הלבנונים תיפול על ישראל.
כיום בידי הארגונים האלה, ובמיוחד חיזבאללה, כמות טילים ורקטות שאין לשום מדינה בעולם, אולי להוציא את המעצמות. צריך להביא בחשבון כי בסבב הלחימה הבא נגד חיזבאללה, הארגון ישגר לעבר מדינת ישראל עשרות אלפי רקטות, ומאות תפגענה במרכזי אוכלוסין ובאופן מדויק יותר במערכות תשתית. לכן צפוי הרבה הרס בעורף הישראלי, גם הרחק מאוד מהגבול הלבנוני.
הלחימה נגד חיזבאללה תהיה אירוע קשה מאוד, סבוך, עם מחיר דמים גבוה, ויקר מאוד גם מבחינה כלכלית, עם נפגעים לא מעטים בעורף האזרחי, בעורף הצבאי ובלחימה עצמה. כדאי להתכונן ל"משהו אחר" בעיקר בעורף, כי זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר היה ב־2006. יש להפנים זאת כדי שלא להתאכזב במהלך הימים הקשים המצפים למדינת ישראל במבצע.
מנגד, מאחר שחלק ניכר מארסנל זה של חיזבאללה פרוס באזורים אזרחיים, בבתי אזרחים ובמוסדות ציבור, ההרס בלבנון יהיה עשרות מונים קשה מאשר בעזה או ב־2006. אם לא תהיה בריחה המונית, יהיו שם אלפים רבים של הרוגים בקרב אזרחי לבנון. כל בית משפחה שמאוחסן בו טיל (או יותר) יתאדה עם המשפחה שבו, כי ברקטות ובטילים אלה מאות ק"ג של חומר נפץ.
בשל הרס בלתי נמנע זה תשלם ישראל מחיר מדיני גבוה, כי הצביעות הבינלאומית תחגוג, ובהצהרות ובהחלטות באו"ם וסביבו ינסו להצר את צעדיה של ישראל. אלא שעל האמת להיאמר בקול רם: גם מזכיר האו"ם וגם נציג בכיר של הצלב האדום ראו את המודיעין המצביע על אחסנת נשק כבד בבתים פרטיים, ונשאלה שאלה פשוטה: מה מותר לישראל לעשות כדי שטילים אלה לא יוצאו מהבתים כדי לירות אותם על ערי ישראל?
לנציגים מוסמכים אלה של הקהילה הבינלאומית לא היתה תשובה. האחריות להרס בלבנון מוטלת לפתחם של ארגונים אלה, שלא עשו מאומה כדי למנוע את הפיכתם של בתי אזרחים רבים כל כך למחסני נשק, בניגוד לחוק הבינלאומי.
להתכונן למבחן
בדיעבד, בראייה לאחור ובחוכמה שלאחר המעשה, אפשר לומר כי המבצע בלבנון ב־2006 נוהל באופן כושל על ידי הדרג המדיני, שלא הסביר היטב את כוונותיו ולא כיוון את הצבא לתכלית מדינית ברורה. הטענות נגד הממשלה בעניין זה היו מוצדקות. הצבא איכזב גם הוא, כי גם את שהוטל עליו ניהל בהיסוס ולא ביצע בזמן ובאופן הראוי. דרגי השטח לחמו בנחישות ובהקרבה, אבל ללא שהובהרו המשימות ועוד פחות מכך המטרות, אלה שלאורן מוטלות המשימות בפועל.
כוחות נכנסו ויצאו, הועברו ממקום למקום ללא תכלית והפסיקו לחימתם ללא היגיון מבצעי או אחר. הדרג הפיקודי שמעל לרמת החטיבה לא פעל על פי תפיסה ברורה המובילה את עשרות הקרבות בשטח לכלל הישג בעל ערך בשדה הקרב. חיל האוויר שפעל ללא שום התנגדות של חיזבאללה, הצליח לבצע את רוב המטלות שלו. עוצמת ההרס שזרע באזור העורפי של מפקדות חיזבאללה בביירות הבהירה לנסראללה את העתיד הצפוי לארגון אם לא יקבל את תנאי הפסקת האש, הנשמרת כבר עשר שנים.
התוצאה בעלת הפנים הסותרות באה לידי ביטוי במציאות המורכבת שלאחר הקרבות. מחד מנהיג חיזבאללה נזהר עד היום, ומעטים המקרים שבהם נאם בפומבי בעשר השנים האחרונות. הארגון לא מגיב גם כאשר על פי פרסומים זרים ישראל פוגעת במפקדיו ובמערכות נשק חשובות לו, כל עוד הפעולה נעשית ללא הודאה ישראלית וברחבי סוריה.
מנגד, ישראל לא הצליחה לעצור מאז 2006 את התחזקותו הפנומנלית של הארגון. יש לו היום הרבה יותר רקטות וטילים, יש לו טילים מדויקים מאוד עם יכולת פגיעה בכל רחבי ישראל, בכל נקודה שהיא, ויש לו גם טילים מודרניים מאוד נגד מטוסים, אוניות וטנקים, בכמות משמעותית. המערכת הבינלאומית לא התגייסה כדי לעצור את התחמשות הארגון בכלי הנשק המודרניים ביותר, וישראל לא מנעה זאת.
גם ישראל הפיקה לקחים חשובים, וכבר היום יש בידה תשובה, מוגבלת בהיקפה אך מרשימה ביכולותיה, ליירוט של רבים מטילי חיזבאללה. בעתיד הקרוב יתווספו לסוללות "כיפת ברזל" גם סוללות "שרביט קסמים", שייתנו תשובה טובה הרבה יותר לטילים המדויקים.
ב־2006 הצליחו גורמי המודיעין וחיל האוויר לפגוע בכמה משגרים כבדים בטרם נעשה בהם שימוש, וכמעט בכל המשגרים הכבדים אחרי ירי ראשון. במבצע הבא זה יהיה הרבה יותר קשה, בעיקר בגלל הכמות הגדולה ופריסת המשגרים על פני שטחים רחבים. ככל שצה"ל יצליח לאתר את המשגרים לאחר הירי הראשון שלהם ולהשמידם - יתקשה חיזבאללה לייצר כמות גדולה של שיגורים לעומק במהלך התקדמות הלחימה.
כדי לנטרל את האש לצפון ישראל, קרי את השטח שיכול להיות מכוסה גם על ידי הרקטות והטילים קצרי הטווח, עד קו חיפה פחות או יותר, יהיה צריך לכבוש מייד את כל מרחב דרום לבנון. זאת אופציה שחשוב לקדם מבחינת תוכניות מעודכנות ותרגול מתאים, וככל הנראה לא יהיה מנוס מצעד שכזה.
• • •
אף על פי שהמבצע ב־2006 השיג תקופת שקט ארוכה וברוכה, אסור להתעלם מנקודות החולשה שהתגלו במהלכו והתוצאה הקשה לאחריו, קרי התעצמותו של חיזבאללה עשרת מונים. כאמור, יהיה צורך במבצע שהוא "משהו אחר", מול ארגון טרור חזק ומנוסה יותר משהכרנו עד כה.
אם צה"ל יעבוד נכון ויתאמן נכון לקראת המערכה (בניגוד לימים שלפני המבצע ב־2006), אם הגורמים המדיניים יהיו ברורים בכוונותיהם וההוראות שלהם תהיינה קשורות למציאות בשדה המערכה - יהיה בידי צה"ל להגיע להישגים גדולים מאוד, מכריעים מספיק.
כתמיד, גם לאחר ההישגים הצבאיים, תעמוד השאלה כיצד מתרגמים זאת להישגים מדיניים, וצריך לעשות זאת הרבה יותר טוב מאשר ב־2006.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו